כלוב של זהב: מה קורה כשלוקחים משכנתא גדולה מדי
"נכון שיש לנו בית מהמם, וכל מי שנכנס מתפעל ממנו אבל אנחנו לא יוצאים או מבלים, אין לנו כסף להעניק לילדים טיפולים וחוגים"; כמה סיפורים על החיים עם משכנתא
• 09:40
• 21.05.2011
• מאת: נעמי דרום
• הוסף תגובה114
אם סטנלי פישר באמת מעוניין להרגיע את הרעב הישראלי למשכנתאות, כדאי שיקרא את סיפורה של מירי (שם בדוי), עובדת ממשלתית הנשואה לעצמאי ואם לארבעה. כשמירי ובעלה התחתנו, הם רכשו דירה בת ארבעה חדרים - ולקחו עליה משכנתא. ואז נולדו להם תאומים, מירי פוטרה מעבודתה והתקשתה למצוא עבודה חדשה, והם צברו חובות והחליטו למכור את הבית.
כדאי להקדים ולומר שאני בטוח כי בבנק ישראל קראו את הכתבה הזאת. השאלה הגדולה היא מה סטנלי פישר אמור לעשות עם זה או לפחות מה הכותבת חושבת שהוא צריך לעשות. אני למשל חושב שטוב אם סטנלי פישר ימשיך במדיניותו ויוסיף לעלות את הריבית – וכך בין השאר ירגיע את ה"רעב למשכנתאות".
תקופה מסוימת הם שכרו דירה, אבל לפני שלוש שנים נפלה לחיקם הזדמנות: מגרש בשטח של כחצי דונם ביישוב ליד ירושלים, ב-80 אלף דולר בלבד. "לא למדנו מהניסיון ולקחנו שוב משכנתא, בלי לחשוב.
רגע, רגע. מה הניסיון מלמד ? שאסור לקחת משכנתא באופן גורף ? כפי שנראה בהמשך – לא על הנושא המשפחה הזו נפלה. במקרה זה – סדר גודל של 300 אש"ח על מגרש חצי דונם באזור ירושלים נראה מחיר סביר.
אני יכולה להעיד רק עלינו, שהרצון שלנו בבית היה כל כך חזק, שלא חשבנו מה אנחנו צריכים כדי לגדל את הילדים, איך נשלם את זה". על המגרש שקנו הם בנו בית בעזרת קבלן, אך במהרה גילו כי המפרט שהבטיח לספק לא עמד בסטנדרטים של בית חלומותיהם.
בגדול – אחד מן השניים : או שקבלן עמד בחוזה או שלא. אם לא – אז יש כלים משפטיים. אם כן – לא הקבלן , לא ביבי ובטח שלא פישר אשמים.
"הכלים הסניטריים, המטבח, הריצוף - הכל היה מהסוג הזול ביותר. אתה רוצה שאנשים ייכנסו ויראו שאתה חי ברמת חיים גבוהה, רצינו בית גדול ומרווח, שלילדים תהיה את הגינה שלהם. וכאן התחלנו להתפרע".
יפה! אז את המשפט "לא למדנו מהניסיון" היה צריך לשים כאן ולא במשפט שמדבר על קניית המגרש !
ההון העצמי שלהם עמד על 250 אלף שקל, והם לקחו משכנתא של 800 אלף שקל, אך במהרה גילו שהיא לא מספיקה כדי לכסות את כל הוצאות שדרוג הבית, והחלו לקחת עוד ועוד הלוואות. כיום חייבים בני הזוג בסך הכל מיליון ו-400 אלף שקל. הם מחזירים מדי חודש כ-5,300 שקל, שמהווים כמעט חצי מהכנסתם החודשית.
רע. רע מאוד. אבל נקודת האור היא שמירי מודעת לבעיה וזו כבר חצי דרך. חבל שלא נכתב מה הייתה עלות הבית ללא השדרוג. ( אגב , מה עלות הגינה לילדים ? )
כיום מרגישה מירי כאילו היא "חיה בכלוב של זהב". "נכון שיש לנו בית מהמם, עשינו בו כל מה שרצינו, וכל מי שנכנס אליו מתפעל ממנו. אבל לאחר שגרנו בו שנה אנחנו מרגישים שהוא גדול מדי. לא מתאים לנו להיות כלואים, רק לשלם את המשכנתא ולא לעשות שום דבר אחר. כבר שנים לא נסענו לבית מלון, אנחנו לא יוצאים או מבלים. אין לנו כסף להחליף את המכונית לכזו שתוכל להכיל משפחה בת שש נפשות, אני לא יכולה להעניק לילדים שלי טיפולים וחוגים".
בני הזוג פנו לייעוץ כלכלי משפחתי בחברת יבולים, ושם הציעו להם לקחת עוד משכנתא שתכסה את חובותיהם ולמכור את הבית. מירי מוכנה לחזור בשמחה לדירה קטנה, העיקר שעול המשכנתא יירד מעל גבה.
מהיכרותי את חברת "יבולים" אני מסופק שזה אכן הפתרון שהוצע ( אני מאמין שהוצע להם למכור את הבית ועד אז להקפיא את המשכנתא ). בכל מקרה השאלה שעולה היא האם ללא שדרוג הבית הם היו מחזיקים מעמד. אם כן, זה אומר דווקא שמשפחה ישראלית ממוצעת יכולה לרכוש בית בשטח חצי דונם עם גינה וזה מעודד.
בעוד בנק ישראל מנסה למנוע משוק הנדל"ן להתנפח בעזרת רפורמות במשכנתאות, האתוס הישראלי ממשיך ללבות את חלום הבית הלאומי - רצוי צמוד קרקע ויפה יותר מזה של השכנים. רבים מהגורמים שמפרנסים את בהלת המשכנתאות הישראלית אינם רציונליים אלא פסיכולוגיים. כמו מירי ובעלה, ישראלים רבים קונים בית "כי צריך". אף על פי שזו העסקה הכלכלית הגדולה ביותר שיבצעו - הם ניגשים אליה, לא פעם, ללא מחשבה רבה, באופן כמעט אוטומטי וללא מודעות יתרה להשלכותיה.
את הדינמיקה הנדל"נית הזאת מתדלקים, בין השאר, שוק שכירות שאינו מותאם לספק פתרונות לטווח ארוך, בעיקר למשפחות עם ילדים, הרצון ביציבות, האמונה ש"יהיה בסדר" וחוסר מחשבה על שאלות כמו איך ישפיע מספר הילדים במשפחה על היכולת לשלם לבנק כל חודש. מבלי לטפל בגורמים אלה, ספק אם יצליח פישר במלחמתו.
מסכים לחלוטין עם האבחנות, רק שפישר אינו הכתובת וממילא לא הצלחתי להבין מה לדעת הכותבת על פישר לעשות.
החיים מכינים הפתעות
לפעמים, הקנייה האוטומטית נגמרת באסון. בעוד מירי ומשפחתה חגים מסביב לתהום אך בינתיים מצליחים לא לצלול לתוכה, חייו של ליאור פיליבה מקריית גת נכנסו לסחרור של אובדן שליטה כספי. הוא ואשתו שכירים והורים לארבעה, והוא עובד גם כמנעולן. כשבני הזוג נישאו ב-1998, החליטו להשתקע בקריית גת, ליד משפחתה של האשה.
לדעתי זהו הסיפור הביזארי ביותר שאין לו שום קשר לבועת הנדל"ן הנוכחית ואף לא סופרה כאן כל האמת, אך יש כאן טיפים להתנהלות כלכלית נכונה אם כי דרך דוגמה שלילית מאוד. שמתי את ההערה כאן, כי עד לפה לזוג אין טעויות.
אישית רואה עתיד לקריית גת – בטווח הבינוני והארוך.
"באחת הדירות שראינו אמרנו, 'אנחנו רוצים לקנות אבל אין לנו כל כך כסף'.
תארו לעצמכם : ראיתי מודעה ביד 2 לקנות רכב , אני בא לפגישה עם בעל הרכב ואומר לו את המשפט לעיל...
אמרו לנו, 'אל תדאגו, תפנו לבנק, יש שם מישהי שתעזור לכם'".
כאשר לפני שנתיים התכתבתי באיזה פורום בנושא הנדל"ן ( ואז אני זה שהייתי תמהוני, כי תנועת עולה עולה שלטה ), איזה מתווך אמר שהוא עוזר גם למשקיעים עם 100 עד 200 אלף ₪. כאשר ציינתי שלא ניתן לקנות דירה להשקעה שעולה מיליון ₪ עם הון עצמי, קיבלתי תשובה : "אני מכיר פקידה בבנק שתעשה מאמץ ללקוח טוב". בנק אינו מוסד פילנתרופי וכאשר הוא "עוזר", צריך להיזהר. במקרה של דירה להשקעה הסתבר שאותו "משקיע" שיעבד גם את דירתו הוא לצורך הלוואה.
העזרה התבטאה במשכנתא של 85% מערך הבית, בסכום של 465 אלף שקל, שהבנק אישר לבני הזוג לקחת. "ברור שזה היה מפחיד, אבל ככה זה כשאתה ילד ומקים משפחה. אנחנו אנשים שעובדים לפי שבלונה - לך לצבא, תתחתן, קנה בית ותביא ילדים. כך ראיתי את ההורים שלי, כך פועלים כולם מסביבי. הבית הוא המבצר".
ההחזר החודשי היה 2,500 שקל, כרבע מהכנסתם החודשית של בני הזוג.
בית הוא מבצר , הוא ארמון. שימו לב : קריית גת 1998 – אין רכבת, אין כביש 6 – גם היום במחירי שיא ניתן למצוא שם דירות בפחות מ-500 אש"ח ! החזר משכנתא של 2500 ₪ אז היה יותר גדול משכר מינימום !
אבל כפי שפיליבה מעיד, "החיים מכינים לך הפתעות בדרך". כמה שנים מאוחר יותר הוא החליף עבודה, ובזמן שחלף עד שמצא אחת חדשה נוצר חור בהכנסותיו. פיליבה לא רצה להיכנס למינוס, והחל לפגר בתשלומי המשכנתא.
איך בדיוק ? הרי בד"כ אנשים במינוס ותשלום המשכנתא אינו בפיגור. התשובה : חשבון מוגבל. בחשבון כזה לא ניתן להיות במינוס.חשוב גם לזכור שמשכנתא לא משלמים בצ'קים, אלא בהוראת קבע.
"כיום אני עובד באופן מסודר, אבל כל הזמן רץ אחורה. שתי משכורות מספיקות לי בדיוק לארנונה, לחשמל, לטלפונים, לבתי ספר, לגנים. בסוף החודש אין לי כסף לממן לילדה גשר לשיניים".
אני מניח שמדובר באותה הדירה – שימו לב שאדם נלחם 13 שנים ואין אור בקצה המנהרה. בואו נעשה פסק זמן ונחשוב על זוג צעיר שמחליט להשתקע באם המושבות ובשנת 2009 נוטל משכנתא של מיליון ₪.
הבנק הציע לו לפנות לוועדה הבין-משרדית למחיקת חובות, שתפקידה לדון בבקשות של לווים לוויתור על תשלומים בגין פיגור בהלוואת זכאות, אך היא קבעה לו החזרים של 3,200 שקל לחודש - סכום גבוה מזה שלא הצליח לשלם מלכתחילה.
רגע אחד. באמת – איזו ועדה מרושעת ! כבודו לא הצליח לעמוד בתשלומים של 2500 ₪, אז היא קובעת לו 3200 .
אולי 3200 בשנת 2011 הם פחות משכר מינימום ואילו ב-1998 2500 ₪ היו יותר משכר מינימום ... אפשר גם להשוות לשכר הממוצע במשק.
בכך, הוא אומר, הוועדה לא עזרה לו אלא רק גרמה נזק.
אכלו לי, שתו לי. אגב, לא רק שהשכר במשק עלה משמעותית בין השנים 1998 ל-2011 , אלא ספציפית כושר ההשתכרות של תושב קריית גת עלה עוד יותר בזכות החיבור לרכבת. חבל שכבודו לא ציין את כישורי זוגתו שהייתה שותפה מלאה להחלטות כלכליות וגם להבאת 4 צאצאים לעולם, נפלאים ככל שיהיו.
השנה קיבלה משפחת פיליבה צו פינוי. האב התבצר בבית והודיע שהוא לא מסכים לזוז, והגיש עתירה לבית המשפט המחוזי. הוא חייב לבנק 730 אלף שקל, וכיום הוא נעזר בעמותת "חיים בכבוד", המסייעת לנפגעי משכנתאות, ומנסה לדחות את רוע הגזירה.
אז מה יש לנו ? אדם נלחם 13 שנה או קרוב לזה ומה בסוף ? בסוף בואו ניכנס ללוח יד2 ונראה מה אפשר לקנות בקריית גת בסכום החוב : וואלה, דירות 4 ,5 ואף 5.5 חדרים !
"אני צריך למצוא קונים לדירה עד יולי, או שכונסת הנכסים תמצא לי קונה בסכום נמוך יותר. אני אוכל, משלם חובות וזהו. אם בעבר הייתי מסוגל לקחת את המשפחה לאילת פעם בשנה, כיום גם את זה אני לא יכול לעשות. הבנק ובתי המשפט לא מקשיבים לך, רק כסף מדבר במדינה הזו".
למה לא מקשיבים, במקומות אחרים כמו ארה"ב מזמן היו מוציאים את כבודו מן הבית. וחוצמזה בנק הרי הקשיב לכבודו כאשר בא ליטול משכנתא. בנק מקשיב, הוא רוצה להקשיב. אבל – כל עוד זה מסתדר עם האינטרסים שלו. וכאשר בועת הנדל"ן תתפוצץ ובנקים בארץ יגלו הרבה חובות מסופקים, הם יהיו סובלניים הרבה פחות מהיום.
לעופר בוזגלו, 46, נהג מונית ואב לארבעה מירושלים, יש סיפור דומה. בוזגלו ואשתו קנו דירה ב-1998, כשהוא עבד כנהג באסם, ולקחו משכנתא של כ-600 אלף שקל, כולל הלוואת זכאות.
אין לי חלילה דבר נגד משפחות עם 4 ילדים רק שיש ספק רב האם אותם ההורים עשו איזשהו חשבון כלכלי לפני הבאתם. כל ילד נוסף מגדיל את ההוצאה המשפחתית, אולם במיוחד יש לתת את הדעת כאשר אמורה להיות "קפיצת מדרגה" בהוצאות. בדרך כלל מונית אינה יכולה לשמש כרכב לצרכי משפחה עם 4 ילדים.
בסך הכל היוו ההלוואות כ-90% מערך הדירה. "אשתי אמרה: מוכרים דירה ליד אמא שלי. כולם אומרים לך, תקנה דירה במקום לשלם שכירות, ובדולרים זה לא נשמע כל כך גבוה. לקחנו את מה שהבנק המליץ, אחר כך אחי בדק עם רואה חשבון ואמר: לקחת את ההלוואה הכי דפוקה שיש. אבל מאיפה אני מבין בדבר הזה, ובבנק לא מסבירים לך, לא ידעתי מי נגד מי. אני לא מאלה שבודקים".
כדאי לכל יועצי האחיתופל לדעת שגם הם עזרו לדפוק המשפחה ועליהם לשאת באחריות ( מוסרית לפחות ). אני דווקא לא בטוח שהם לקחו את ההלוואה הכי גרועה שיש. מי שלקח בשנת 2005 משכנתא לפי המפתח שליש צמוד מדד, שליש צמוד דולר ושליש צמודת פריים – שיחק אותה בגדול. אז האמינו עדיין שדולר יכול רק לעלות ואגב, אני שמח שעברו סוף סוף לתחשיב בשקלים.
באותם ימים עבדה גם אשתו של בוזגלו באסם, לבני הזוג היו רק שני ילדים והעתיד נראה ורוד. הדירה, בת שלושה חדרים, הספיקה לצורכיהם, הם הרוויחו כ-8,500 שקל בחודש ושילמו 2,600 שקל - אך ההחזרים הלכו וגדלו בגלל השינויים בריבית.
א. למשפחה שכבר יש שני ילדים וטרם החליטה על סוף פסוק, דירת 3 חדרים היא קטנה מדי. ב. כבר בהתחלה המשפחה הוציאה אחוז מוגזם מהכנסתם על משכנתא. רבע ובשום אופן לא יותר. בקיצור מצטער לומר – עתידם לא היה ורוד מהתחלה.
בינתיים עזב בוזגלו את אסם, היה מובטל ועבד בעבודות מזדמנות, אשתו היתה מובטלת אף היא, עד שהחלה לעבוד במעון, והם החלו להתקשות בהחזרים. מטפלת במעון – קרי שכר מינימום או קרוב לזה.
"נהייתי מוגבל בבנק, היה לי מינוס של 30 אלף שקל. בבנק הציעו לי עוד הלוואה אבל פחדתי, אז לקחתי בשוק האפור.
פה 10, שם עוד 5". במהרה טיפסו ההחזרים החודשיים עד ל-4,000 שקל, אך הזוג עדיין התקשה לשלם, וב-2007 קיבלו הודעת פינוי.
לוגיקה מוזרה קצת. מבנק פוחדים לקחת הלוואות אבל מהשוק האפור – חופשי. בקשר לגידול בתשלומי ההלוואות – התופעה מוכרת היטב ונקראת סחרור הלוואות. אבל כל שאר האמירות של החייב מראות ש"לא למד שום לקח ואין לו שכל גם להצטער" כדברי המשורר.
"שוב לקחתי כסף בשוק האפור, שוב שילמתי, ניסיתי להגיע להסדרים אבל לא עמדתי בהם. הגעתי לוועדה הבין-משרדית ולאלי ישי, שהיה אז שר התמ"ת. בהסדר האחרון הבנק רצה 50-60 אלף שקל. בוועדה אמרו לי, 'אתה חייב להפקיד כסף כל חודש', אבל בדיוק שללו לי את הרישיון ולא יכולתי לעבוד ולשלם".
זה ממש לא מספיק שתשלום המשכנתא לא יעבור רבע מן ההכנסה המשפחתית נטו - חייבים לחסוך בין חמישית לרבע מן ההכנסות בדיוק בשביל מצבים כאלה – שהפסקה זמנית של עבודה לא תפגע ברמת חיים ולא תידרדר לסחרור הלוואות. לפי אותו הזמר "אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב למשפחה".
כיום חייבים בני הזוג בוזגלו 800 אלף שקל. הם פנו לעמותת "חיים בכבוד" ובעזרתה הם מנסים לפתור את הבעיה - אך מצבם אינו משתפר. "גם בהוצאה לפועל אני כבר חייב 180 אלף שקל. אם אמכור את הבית, אצטרך להחזיר את כל הכסף, לא יישאר לי כלום".
לא נכון ולא נכון. לא ירבצו על כבודו חובות והוא יוכל להתחיל דף חדש.
בוזגלו אינו מעוניין למכור את ביתו או להתפנות ממנו. "לשכור בית זה להתחיל מהתחלה, וזה גם סיפור. כבר התחלתי ושילמתי, השקעתי, אני מעדיף להמשיך".
ראה הערה לעיל על כך שכבודו לא למד שום לקח. השקעת והגעת לשוקת שבורה – צא מפוזיציה !
לפי ההסדר האחרון שלו הוא פרש את המשכנתא מחדש ל-25 שנה, אך ספק אם יעמוד בהחזרים. "נגיע לסוף כשנהיה כבר עם מקל ההליכה.
אם יגיע לסוף, שימו לב – האדם כאילו נטל משכנתא של 800 אש"ח ( לא מתיחס לחובותיו בגין דברים אחרים ). במקרה של ירידת מחירים חדה ולאור ההיסטוריה המרשימה, בנק יזדרז וימכור את הדירה.
מכל הסיפור למדתי שעדיף לשלם, ואם אי אפשר - תמכור. לאחרים אני אומר: אם אתם לא יכולים לקנות, אל תקנו".
נשפר טיפה את הצעתו של מר בוזגלו ונאמר כך: אם אין לכם הון עצמי והכנסה כך שלכל היותר רבע ממנה תלך על תשלום המשכנתא – על תחתמו על העסקה. בפרט אם למר בוזגלו יש ספקות לאור יכולת עמידתו בהחזרים – מוטב כי יחזיר את חובותיו ויתחיל מחדש.
דחף הקינון ניצח
ואולם גם מי שמודע מראש לחוסר ההיגיון הכלכלי שבקניית בית מחוץ להישג ידו, עלול למצוא את עצמו מחויב אליה ממניעים לא רציונליים.
טוב, אחרי 3 סופרים קורעי לב שהם תוצאה של דחף בלתי נשלט שאולי עוד ייכנס להיסטוריה כרפלקס פיליבה-בוזגלו – הנה מביאים 3 סיפורים יחסית טובים. אולם עלינו לזכור כי "את האפרוחים סופרים בסתיו".
רונן (שם בדוי) לוקח בימים אלה משכנתא כבדה על בית עם גינה. גם במקרה שלו, כמו אצל מירי, השאיפה אינה סתם בית, אלא בית החלומות, זה שמתאים למפרט הפנטסיה הפנימי יותר מאשר למצבו של חשבון הבנק.
כשרונן התחתן לפני שבע שנים, הוא קרא את הספר "אבא עשיר אבא עני", במטרה לשפר את מצבו הכלכלי.
כאן המקום לציין כי רוברט קיוסאקי הוא אחד האשמים בבועת הנדל"ן בארה"ב. לקוראי אנגלית שביננו אני מציע בחום לקרוא את הביקורת http://www.johntreed.com/Kiyosaki.html . הבעיה היא שגם היום יש מי שקורא את הזבל הזה ואף פועל לפי ההמלצות.
רונן ואשתו, שניהם עובדים בתחום ההיי-טק, הרויחו משכורות יפות אך לא התברכו בהון עצמי רב: הדבר ההגיוני לעשות, למדו מהספר, הוא להשהות את קניית הדירה הראשונה שלהם בחמש שנים לפחות, להשקיע את חסכונותיהם בחוכמה ולחזות בהם גדלים.
חוששני שבספריו של קיוסאקי אתם לא תמצאו טיפים להשקעה חכמה, אלא דווקא לקניית נדל"ן להשקעה – ועוד בארה"ב. ספריו של קיוסאקי אינם כוללים מידע רלוונטי כלפי ישראל, אוסטרליה או כל מקום אחר פרט לארה"ב.
רונן, שחלומו היה לעבוד קשה עד גיל מסוים ולאחר מכן לצמצם את היקף העבודה ולחיות בנחת, רצה לכל היותר לקחת משכנתא קטנה לטווח קצר.
אלא שרציונל כלכלי הוא דבר אחד, ודחף קינון הוא משהו אחר. "אשתי ממש רצתה לקנות בית, ולאחר שנתיים וחצי היא נשברה סופית. היא רצתה בית משלה, שבו תוכל לעשות מה שהיא רוצה, שההשקעה לא תלך לבעל הבית אלא אליה. כל שיחה בעניין הסתיימה במסקנה ההגיונית שאפשר לשכור בית ולהשקיע את הכסף, אבל מיד אחר כך ההיגיון נעלם והרצון לבית חזר".
רונן ואשתו קיבצו את כל חסכונותיהם, ביקשו מההורים, גייסו גם ירושה שקיבלו במפתיע והגיעו לכ-1.5 מיליון שקל, שעמם החלו לחפש בית.
שימו לב להגיון – לא התברכו בהון עצמי רב, אך הצליחו לגייס 1.5 מיליון ₪ !!!
"כל הכספים שלנו גויסו לעניין. כל החסכונות שלי מילדות, ושל אשתי מאז הצבא. ילדים לא היו לנו אז, היתה פנסיה כי היינו שכירים, והאמנו שיהיה בסדר".
זה טוב שאדם צעיר חושב על פנסיה, רק צריך לזכור שיעברו עוד עשרות שנים עד שייהנו ממנה – אם לא יקרה דבר עד אז.
במהלך החיפוש, נהפכו הדרישות מבית החלומות לספציפיות יותר ויותר: בית במושב באזור כפרי, עם שטח של חצי דונם לפחות. "היינו נאיבים, רצינו טבע ונוף וחלמנו לשבת בערסל כל היום". אלא שבדיוק אז החלו המחירים לעלות, והם נאלצו להרחיב את אזור החיפוש - מאזור השרון שבו גרו לרדיוס שכלל את עמק חפר ולכיש. לפני שלוש שנים וחצי רכשו מגרש בהרחבה של מושב ליד ירושלים, אלא שבניית ההרחבה התעכבה בשל בעיות עם מינהל מקרקעי ישראל, ושלוש שנים לאחר הרכישה מצאו את עצמם עם מגרש ריק, צפי לא ברור לגבי תאריך סיום הפרויקט ושלושה ילדים.
אם אני מבין נכון , את הסכום הפנטסטי של 1.5 מיליון ₪ הם הצליחו לגייס לפני כארבע שנים – בשנת 2007 ! אבינו שבשמיים, עם סכום כזה אז כל הארץ כמעט עמדה לרשותם.
"בנקודה הזו הבנו שלא מתאים לנו לגור באזור מרוחק, והחלטנו לחזור לאזור שבו אנחנו גרים. התחלנו לחפש שוב - בינתיים מחירי הבתים באזור עלו ב-60%. חסכנו קצת מאז, אבל לא בכאלה פרופורציות. הגרוע מכל הוא שהכסף שלנו לא עשה כסף, כי הוא חיכה כל הזמן בפיקדון שקלי כדי שנוציא אותו לטובת הבית. הפסדנו מכאן ומכאן".
באחרונה רכשו בני הזוג בית באזור השרון תמורת 3 מיליון שקל, ולקחו משכנתא של 50% מהסכום ל-30 שנה, בהחזרים חודשיים של כ-6,000 שקל, שמהווים כשליש מהכנסתם.
לא שחלילה אני מזלזל בהכנסה חודשית של 18,000 ₪ שהיא חלום רחוק לרוב המשפחות בישראל, אבל להגיד שאלה משכורות יפות בתחום ההיי-טק – טיפה מוגזם. בכל מקרה רק אחד מהם מביא 5 ספרות נטו ואם אחד מביא 12,000( סביר לתחום ) אז השני – רק 6,000 שזה נמוך מאוד. כמו-כן לא צוין נושא הרכב שכל-כך קריטי גם בענף וגם למגורים באזור כפרי.
"כרגע אנחנו חיים בתכנון מפורט לשמונה-עשר השנים הקרובות - החל ברמת החוג לילד וכלה ברמת הקניות. כמה אפשר להוציא, כמה צריך להכניס בכל חודש בכל שנה".
רונן נכנס למחויבות הזאת כשהוא מבין היטב את השלכותיה. "הנימוקים לקניית הבית אינם כלכליים. כלכלית, זו החלטה לא נכונה לחלוטין. זה מפחיד, אבל צריך לעשות את זה מתישהו".
להלן מס' נקודות לדיון \ מחשבה :
1. לתכנן ל-18 שנים קדימה זה יפה, אבל כמו שמר פיליבה אומר, החיים מכינים לך הפתעות בדרך. אם לקחת משכנתא בגיל 30 ל-30 שנה ותעשה איזה אקזיט יפה - שיחקת אותה. אבל אם בגיל 45 HP קונה את COMPAQ ( ששם אתה במקרה עובד ) ומאחדים תפקידים כפולים ? או שנגיד התמזל מזלך לעבוד בחברת COMVERSE ...
2. את השאלה של גידול עתידי בהכנסות מול הצרכים הגדלים של המשפחה נשאיר פתוחה, כי יש כאן יותר מדי משתנים. אבל מדובר במשפחה צעירה עדיין ואם תחליט ( או שזה יבוא בהפתעה ) להתרחב – ההכנסות יקטנו ואילו ההוצאות ...
3. כאשר משפחה מתגוררת בבית פרטי, הוצאותיה על אחזקת הבית גבוהות משמעותית ממשפחה שמתגוררת בבניין משותף. לכן במקרה של בית פרטי יש להחמיר ולקבוע כי המשכנתא תגיע ל-20% לכל היותר מסך הכנסות המשפחה. ( במקרה של שכירות זה שונה, כי חלק מן ההוצאות על תחזוקת הבית יוטלו על בעל הנכס ).
4. אם מדברים על שיקול פסיכולוגי ולא כלכלי, אז צריך להניח שרונן ואשתו מרוצים בביתם החדש ומוכנים לשלם תמורת זה. כל יום הם מוכנים להזכיר לעצמם כמה טוב להם ואיזה יופי שבזכות הבנק יש להם יכולת לגור בבית פרטי. אבל ילדים שלהם שאינם מכירים בית אחר אינם שותפים למחשבתם. ילדה בגיל 12 שחברותיה לכיתה מתגוררות בבתים משותפים ( אך עם פינה פרטית לכל אחת ) ולובשות בגדי מותג, נוסעות לחו"ל וכו' - עלולה להרגיש תסכול. מבחינתה הבית עם גינה זה משהו מובן מאליו, משהו שהייתה אפילו מוכנה לוותר עליו כדי ליהנות כמו חברותיה.
5. ועוד בקשר לילדים – משפחה א' נטלה משכנתא ל-20 שנה וגרה בדירת 4 חדרים. משפחה ב' נטלה משכנתא ל-30 שנה וגרה בקוטג'. לשתי המשפחות הכנסות דומות ונניח אפילו שההוצאות דומות, כולל תשלום משכנתא. משפחה א' תסיים לשלם את המשכנתא כאשר הילד הבוגר ילך לצבא והקטנים עוד יהיו בתיכון וכך תוכל לסייע לילדים בתחילת חייהם העצמאיים. משפחה ב' תסיים לשלם את המשכנתא, כאשר הילד הבוגר כבר יקים משפחה משלו ואחרים יהיו כנראה כבר אחרי אוניברסיטה.
וזה מביא אותי למחשבה שהחלטתו של רונן גרועה לא רק כלכלית, אלא גם פסיכולוגית
"זה חלום קיומי"
עבור אורית (שם בדוי) קניית הבית סימלה יציבות, שאותה שאפה להעניק לבנותיה לאחר גירושיה לפני 10 שנים. גם העובדה ששכירות בישראל אינה סידור ארוך טווח תרמה להחלטה. "חשבתי, איך אחיה בשכירות כל החיים? על מזוודות, עם שתי ילדות קטנות? גם כך הן עברו חוויה לא פשוטה - אני צריכה קורת גג מסודרת, קבועה. המשמעויות של משכנתא לא היו ברורות לי, כמה מחזירים בפועל וכו', אבל במשך שלוש שנים שכרתי דירה, הכסף עף ולא נשאר לי כלום".
על פניו טיעוניה של אורית צודקים. אבל בואו ניעזר בלוח יד 2 ובמחשבוני משכנתא : יסתבר לנו שללא הון עצמי משמעותי ומחירים של היום , מבחינת התזרים השוטף , שכירות זולה ממשכנתא. אז גם אם נסכים עם הטיעון שמשפחה המשלמת 4,500 ₪ משכנתא יש לה בטחון, אבל 3,500 ₪ שכירות הם זריקת כסף - נשאלת שאלה : אם לאורית ששכרה דירה הכסף אף לא נותר כלום – כיצד הייתה עומדת בתשלומי משכנתא.
אורית, שגרה אז ברמת גן, מצאה דירה ממש בשכונה שלה, שעלתה קצת יותר מ-600 אלף שקל. ההון העצמי שלה עמד אז על 150 אלף. דבר אחד היה ברור לה: היא חייבת לעמוד בתשלומי המשכנתא.
כמובן שהסכומים לא אקטואליים להיום. המשכורת עלתה אמנם ב-7 השנים האחרונות, אבל לא באותו סדר גודל.
"עבדתי במקום מסודר, ואני באמת סוס עבודה. אמרתי, אעבוד קשה, אעבוד בלילות, לא אכפת לי - אקרע את עצמי ואני אשיג את זה. זה חלום קיומי. מצד אחד, חצי משכורת הלכה למשכנתא. אבל הידיעה שיש לך קורת גג משלך - טוב, לא בדיוק שלך, של הבנק - יש בה משהו מרגיע".
הערה חשובה. אגב מי שנוטל משכנתא ל-25 שנה וחושב אחרי 12 שנה שהוא מוגן היטב מפני הבנק – שייקרא את סיפורי בוזגלו את פיליבה.
אורית החליטה שהיא לא תיכנס למינוס ויהי מה, והחלה לחיות לפי תקציב קפדני. "כל מה שיכולתי, כמו דמי חבר, הפסקתי לשלם. עשיתי חלטורות בלילות תמורת עוד כמה מאות שקלים בחודש. הבנות שלי יודעות שאם חרגנו מהתקציב, אין יותר מסעדות או בתי קפה עד סוף החודש".
זה כבר יותר טוב. אבל מי שקבע שמשמעת תקציבית חייבים לשמור רק אם נוטלים משכנתא ? מדוע לא ניתן לנהוג בצורה דומה בשכירות ?
בנותיה גדלו בינתיים, ונשארו לה עוד ארבע שנים וחצי לסיום המשכנתא. כיום היא יכולה לנשום קצת ולהתרווח, ובסך הכל היא חושבת שעשתה עסקה טובה. "ערך הדירה עלה מאוד. וחוץ מזה, תמיד אומרים: תגורו בשכירות, תחסכו להון עצמי. אבל מי שמשלם שכר דירה לא יכול לחסוך ממילא, בטח כשמדובר במפרנס יחיד. המיתוס של לחיות ולחסוך לא מציאותי. אמנם אני משלמת סכום כפול למשך 15 שנה, אבל בסוף יהיה לי משהו".
אבל אם חיים בשכירות ( חלילה לא טוען שזה תמיד עדיף ) ולא משלמים כפול – ואת החצי השני חוסכים, אז בסוף מגיעים למחצית דירה. ואם תופסים גל התמתנות מחירים, אז בכלל הון עצמי יכול להיות גבוה מ-50%...
השאיפה להתקדם ולשפר את תנאי הדיור אינה מרפה גם ממי שכבר סיים לשלם על ביתו. י' ובעלה, נשואים מזה 17 שנה, התחתנו כדי שיוכלו לקחת משכנתא. היא היתה בת 21, הוא בן 27, וכדי לשלם אותה הם מכרו את המכונית, ויתרו על ירח דבש וגרו אצל ההורים במשך שנתיים. גם הם, כמו מירי, קנו דירה מקבלן וגילו כי יצטרכו להחליף הכל - מהאסלות עד הריצוף - כדי שיתאים לחלום.
זה משהו חדש – התחתנו בשביל משכנתא. חשבתי שאנשים מתחתנים כדי להקים משפחה ,לגדל ילדים, לצמוח בחיים.
משכנתא הופכת מאמצעי למטרה וזה קצת עצוב הייתי אומר.
"הדירה עלתה 150 אלף דולר, מתוך זה היו לנו 100 אלף שקל, ולא הבנו כמה מהר זה נהפך ל-200 אלף דולר. לא היה לי אכפת להצטמצם. אז לא אסע לחו"ל - אני רוצה מרצפות".
חלום של אנשים – אסלות , מרצפות. כמו שאמר חבר פאנל בגלובס "רוצים ללקק סיד מקירות".
בני הזוג לקחו עוד הלוואות מהבנקים שבהם עבדו, חילקו חלק לחמש שנים, חלק לעשר וחלק ל-15. לפני שנתיים סיימו לשלם את הכל, ובמקביל התקדמו בעבודה וכיום הם "חיים את החיים היפים: שלוש פעמים בשבוע אוכלים במסעדות, חודש בארה"ב, חודש באירופה.
מצטער, לא קונה את הסיפור. איזה מעסיק ייתן לעובד להיעדר חודשיים בשנה ? אלא אם כן הם עשו אקזיט משמעותי, אבל אז גם הסיפור עם משכנתא הופך ללא-אקטואלי עבורם.
ברגע שהמשכנתא נגמרה התחלנו לחגוג. אבל עכשיו בעלי רוצה בית חדש, ולקחת עוד משכנתא. הבנות רוצות לעבור. אני לא רוצה להיכנס לזה עוד פעם, אבל אולי לא תהיה ברירה".
אם כבר הוזכר כאן ארגון "יבולים", כדאי למשפחה לפנות אליהם לייעוץ או לכל ארגון אחר. צריך להבין את הצרכים בהווה ובעתיד – וכך יפחת משמעותית הסיכוי ל"הפתעות בדרך" כדברי מר פיליבה.
לאחר שתמכור את ביתה הגדול והיפה, י' מתכוונת להימנע מלקיחת משכנתא לגמרי. "אני לא קונה בית של יותר מארבעה חדרים. אני מתגעגעת לבית החם, שבו אני תמיד רואה את הילדים שלי מכל מקום. כיום אני חושבת שלא צריך להיות עבד למשכנתא. אני רוצה ליהנות מהחיים, וגם אם אבנה בעתיד - זה יהיה משהו קטן. אחרי הכל, בית זה בסך הכל קירות".
סיכום קצר :
ראינו סיפורים של 6 משפחות. שלוש שנפלו ושלוש שהצליחו או מצליחות לשרוד, כאשר לעניות דעתי אחת מהן יש לה סיכוי גדול ליפול בעתיד.
למרות שנושא משכנתאות וסטנלי פישר הוזכרו ע"י הכתבת, לא ברור מה היא ממליצה לסטנלי פישר לעשות וכיצד הסיפורים שרובם ככולם התחילו הרבה לפני עידן הבועה של 2008 – 2010 משליכים על הקונים של השנתיים וחצי האחרונות.
יתרה מכך כותב שורות אלה סבור, כי אילולא הרכישות היו מתרחשות בשנים 2008-2011 גם אורית וגם גב' י' היו נופלות בהסתברות גבוהה. 3 המשפחות הראשונות שנפלו על רכישות טרם עידן הבועה – בטח ובטח היו נופלות עכשיו.
על משפחה צעירה השוקלת לרכוש דירה ולהתחייב למשכנתא בסכום של 6 ספרות – לפנות לייעוץ כלכלי טרם הרכישה, ייעוץ שלא עולה על 1,000 ₪ אך עשוי לחסוך הרבה מן הנאמר בכתבה.
"נכון שיש לנו בית מהמם, וכל מי שנכנס מתפעל ממנו אבל אנחנו לא יוצאים או מבלים, אין לנו כסף להעניק לילדים טיפולים וחוגים"; כמה סיפורים על החיים עם משכנתא
• 09:40
• 21.05.2011
• מאת: נעמי דרום
• הוסף תגובה114
אם סטנלי פישר באמת מעוניין להרגיע את הרעב הישראלי למשכנתאות, כדאי שיקרא את סיפורה של מירי (שם בדוי), עובדת ממשלתית הנשואה לעצמאי ואם לארבעה. כשמירי ובעלה התחתנו, הם רכשו דירה בת ארבעה חדרים - ולקחו עליה משכנתא. ואז נולדו להם תאומים, מירי פוטרה מעבודתה והתקשתה למצוא עבודה חדשה, והם צברו חובות והחליטו למכור את הבית.
כדאי להקדים ולומר שאני בטוח כי בבנק ישראל קראו את הכתבה הזאת. השאלה הגדולה היא מה סטנלי פישר אמור לעשות עם זה או לפחות מה הכותבת חושבת שהוא צריך לעשות. אני למשל חושב שטוב אם סטנלי פישר ימשיך במדיניותו ויוסיף לעלות את הריבית – וכך בין השאר ירגיע את ה"רעב למשכנתאות".
תקופה מסוימת הם שכרו דירה, אבל לפני שלוש שנים נפלה לחיקם הזדמנות: מגרש בשטח של כחצי דונם ביישוב ליד ירושלים, ב-80 אלף דולר בלבד. "לא למדנו מהניסיון ולקחנו שוב משכנתא, בלי לחשוב.
רגע, רגע. מה הניסיון מלמד ? שאסור לקחת משכנתא באופן גורף ? כפי שנראה בהמשך – לא על הנושא המשפחה הזו נפלה. במקרה זה – סדר גודל של 300 אש"ח על מגרש חצי דונם באזור ירושלים נראה מחיר סביר.
אני יכולה להעיד רק עלינו, שהרצון שלנו בבית היה כל כך חזק, שלא חשבנו מה אנחנו צריכים כדי לגדל את הילדים, איך נשלם את זה". על המגרש שקנו הם בנו בית בעזרת קבלן, אך במהרה גילו כי המפרט שהבטיח לספק לא עמד בסטנדרטים של בית חלומותיהם.
בגדול – אחד מן השניים : או שקבלן עמד בחוזה או שלא. אם לא – אז יש כלים משפטיים. אם כן – לא הקבלן , לא ביבי ובטח שלא פישר אשמים.
"הכלים הסניטריים, המטבח, הריצוף - הכל היה מהסוג הזול ביותר. אתה רוצה שאנשים ייכנסו ויראו שאתה חי ברמת חיים גבוהה, רצינו בית גדול ומרווח, שלילדים תהיה את הגינה שלהם. וכאן התחלנו להתפרע".
יפה! אז את המשפט "לא למדנו מהניסיון" היה צריך לשים כאן ולא במשפט שמדבר על קניית המגרש !
ההון העצמי שלהם עמד על 250 אלף שקל, והם לקחו משכנתא של 800 אלף שקל, אך במהרה גילו שהיא לא מספיקה כדי לכסות את כל הוצאות שדרוג הבית, והחלו לקחת עוד ועוד הלוואות. כיום חייבים בני הזוג בסך הכל מיליון ו-400 אלף שקל. הם מחזירים מדי חודש כ-5,300 שקל, שמהווים כמעט חצי מהכנסתם החודשית.
רע. רע מאוד. אבל נקודת האור היא שמירי מודעת לבעיה וזו כבר חצי דרך. חבל שלא נכתב מה הייתה עלות הבית ללא השדרוג. ( אגב , מה עלות הגינה לילדים ? )
כיום מרגישה מירי כאילו היא "חיה בכלוב של זהב". "נכון שיש לנו בית מהמם, עשינו בו כל מה שרצינו, וכל מי שנכנס אליו מתפעל ממנו. אבל לאחר שגרנו בו שנה אנחנו מרגישים שהוא גדול מדי. לא מתאים לנו להיות כלואים, רק לשלם את המשכנתא ולא לעשות שום דבר אחר. כבר שנים לא נסענו לבית מלון, אנחנו לא יוצאים או מבלים. אין לנו כסף להחליף את המכונית לכזו שתוכל להכיל משפחה בת שש נפשות, אני לא יכולה להעניק לילדים שלי טיפולים וחוגים".
בני הזוג פנו לייעוץ כלכלי משפחתי בחברת יבולים, ושם הציעו להם לקחת עוד משכנתא שתכסה את חובותיהם ולמכור את הבית. מירי מוכנה לחזור בשמחה לדירה קטנה, העיקר שעול המשכנתא יירד מעל גבה.
מהיכרותי את חברת "יבולים" אני מסופק שזה אכן הפתרון שהוצע ( אני מאמין שהוצע להם למכור את הבית ועד אז להקפיא את המשכנתא ). בכל מקרה השאלה שעולה היא האם ללא שדרוג הבית הם היו מחזיקים מעמד. אם כן, זה אומר דווקא שמשפחה ישראלית ממוצעת יכולה לרכוש בית בשטח חצי דונם עם גינה וזה מעודד.
בעוד בנק ישראל מנסה למנוע משוק הנדל"ן להתנפח בעזרת רפורמות במשכנתאות, האתוס הישראלי ממשיך ללבות את חלום הבית הלאומי - רצוי צמוד קרקע ויפה יותר מזה של השכנים. רבים מהגורמים שמפרנסים את בהלת המשכנתאות הישראלית אינם רציונליים אלא פסיכולוגיים. כמו מירי ובעלה, ישראלים רבים קונים בית "כי צריך". אף על פי שזו העסקה הכלכלית הגדולה ביותר שיבצעו - הם ניגשים אליה, לא פעם, ללא מחשבה רבה, באופן כמעט אוטומטי וללא מודעות יתרה להשלכותיה.
את הדינמיקה הנדל"נית הזאת מתדלקים, בין השאר, שוק שכירות שאינו מותאם לספק פתרונות לטווח ארוך, בעיקר למשפחות עם ילדים, הרצון ביציבות, האמונה ש"יהיה בסדר" וחוסר מחשבה על שאלות כמו איך ישפיע מספר הילדים במשפחה על היכולת לשלם לבנק כל חודש. מבלי לטפל בגורמים אלה, ספק אם יצליח פישר במלחמתו.
מסכים לחלוטין עם האבחנות, רק שפישר אינו הכתובת וממילא לא הצלחתי להבין מה לדעת הכותבת על פישר לעשות.
החיים מכינים הפתעות
לפעמים, הקנייה האוטומטית נגמרת באסון. בעוד מירי ומשפחתה חגים מסביב לתהום אך בינתיים מצליחים לא לצלול לתוכה, חייו של ליאור פיליבה מקריית גת נכנסו לסחרור של אובדן שליטה כספי. הוא ואשתו שכירים והורים לארבעה, והוא עובד גם כמנעולן. כשבני הזוג נישאו ב-1998, החליטו להשתקע בקריית גת, ליד משפחתה של האשה.
לדעתי זהו הסיפור הביזארי ביותר שאין לו שום קשר לבועת הנדל"ן הנוכחית ואף לא סופרה כאן כל האמת, אך יש כאן טיפים להתנהלות כלכלית נכונה אם כי דרך דוגמה שלילית מאוד. שמתי את ההערה כאן, כי עד לפה לזוג אין טעויות.
אישית רואה עתיד לקריית גת – בטווח הבינוני והארוך.
"באחת הדירות שראינו אמרנו, 'אנחנו רוצים לקנות אבל אין לנו כל כך כסף'.
תארו לעצמכם : ראיתי מודעה ביד 2 לקנות רכב , אני בא לפגישה עם בעל הרכב ואומר לו את המשפט לעיל...
אמרו לנו, 'אל תדאגו, תפנו לבנק, יש שם מישהי שתעזור לכם'".
כאשר לפני שנתיים התכתבתי באיזה פורום בנושא הנדל"ן ( ואז אני זה שהייתי תמהוני, כי תנועת עולה עולה שלטה ), איזה מתווך אמר שהוא עוזר גם למשקיעים עם 100 עד 200 אלף ₪. כאשר ציינתי שלא ניתן לקנות דירה להשקעה שעולה מיליון ₪ עם הון עצמי, קיבלתי תשובה : "אני מכיר פקידה בבנק שתעשה מאמץ ללקוח טוב". בנק אינו מוסד פילנתרופי וכאשר הוא "עוזר", צריך להיזהר. במקרה של דירה להשקעה הסתבר שאותו "משקיע" שיעבד גם את דירתו הוא לצורך הלוואה.
העזרה התבטאה במשכנתא של 85% מערך הבית, בסכום של 465 אלף שקל, שהבנק אישר לבני הזוג לקחת. "ברור שזה היה מפחיד, אבל ככה זה כשאתה ילד ומקים משפחה. אנחנו אנשים שעובדים לפי שבלונה - לך לצבא, תתחתן, קנה בית ותביא ילדים. כך ראיתי את ההורים שלי, כך פועלים כולם מסביבי. הבית הוא המבצר".
ההחזר החודשי היה 2,500 שקל, כרבע מהכנסתם החודשית של בני הזוג.
בית הוא מבצר , הוא ארמון. שימו לב : קריית גת 1998 – אין רכבת, אין כביש 6 – גם היום במחירי שיא ניתן למצוא שם דירות בפחות מ-500 אש"ח ! החזר משכנתא של 2500 ₪ אז היה יותר גדול משכר מינימום !
אבל כפי שפיליבה מעיד, "החיים מכינים לך הפתעות בדרך". כמה שנים מאוחר יותר הוא החליף עבודה, ובזמן שחלף עד שמצא אחת חדשה נוצר חור בהכנסותיו. פיליבה לא רצה להיכנס למינוס, והחל לפגר בתשלומי המשכנתא.
איך בדיוק ? הרי בד"כ אנשים במינוס ותשלום המשכנתא אינו בפיגור. התשובה : חשבון מוגבל. בחשבון כזה לא ניתן להיות במינוס.חשוב גם לזכור שמשכנתא לא משלמים בצ'קים, אלא בהוראת קבע.
"כיום אני עובד באופן מסודר, אבל כל הזמן רץ אחורה. שתי משכורות מספיקות לי בדיוק לארנונה, לחשמל, לטלפונים, לבתי ספר, לגנים. בסוף החודש אין לי כסף לממן לילדה גשר לשיניים".
אני מניח שמדובר באותה הדירה – שימו לב שאדם נלחם 13 שנים ואין אור בקצה המנהרה. בואו נעשה פסק זמן ונחשוב על זוג צעיר שמחליט להשתקע באם המושבות ובשנת 2009 נוטל משכנתא של מיליון ₪.
הבנק הציע לו לפנות לוועדה הבין-משרדית למחיקת חובות, שתפקידה לדון בבקשות של לווים לוויתור על תשלומים בגין פיגור בהלוואת זכאות, אך היא קבעה לו החזרים של 3,200 שקל לחודש - סכום גבוה מזה שלא הצליח לשלם מלכתחילה.
רגע אחד. באמת – איזו ועדה מרושעת ! כבודו לא הצליח לעמוד בתשלומים של 2500 ₪, אז היא קובעת לו 3200 .
אולי 3200 בשנת 2011 הם פחות משכר מינימום ואילו ב-1998 2500 ₪ היו יותר משכר מינימום ... אפשר גם להשוות לשכר הממוצע במשק.
בכך, הוא אומר, הוועדה לא עזרה לו אלא רק גרמה נזק.
אכלו לי, שתו לי. אגב, לא רק שהשכר במשק עלה משמעותית בין השנים 1998 ל-2011 , אלא ספציפית כושר ההשתכרות של תושב קריית גת עלה עוד יותר בזכות החיבור לרכבת. חבל שכבודו לא ציין את כישורי זוגתו שהייתה שותפה מלאה להחלטות כלכליות וגם להבאת 4 צאצאים לעולם, נפלאים ככל שיהיו.
השנה קיבלה משפחת פיליבה צו פינוי. האב התבצר בבית והודיע שהוא לא מסכים לזוז, והגיש עתירה לבית המשפט המחוזי. הוא חייב לבנק 730 אלף שקל, וכיום הוא נעזר בעמותת "חיים בכבוד", המסייעת לנפגעי משכנתאות, ומנסה לדחות את רוע הגזירה.
אז מה יש לנו ? אדם נלחם 13 שנה או קרוב לזה ומה בסוף ? בסוף בואו ניכנס ללוח יד2 ונראה מה אפשר לקנות בקריית גת בסכום החוב : וואלה, דירות 4 ,5 ואף 5.5 חדרים !
"אני צריך למצוא קונים לדירה עד יולי, או שכונסת הנכסים תמצא לי קונה בסכום נמוך יותר. אני אוכל, משלם חובות וזהו. אם בעבר הייתי מסוגל לקחת את המשפחה לאילת פעם בשנה, כיום גם את זה אני לא יכול לעשות. הבנק ובתי המשפט לא מקשיבים לך, רק כסף מדבר במדינה הזו".
למה לא מקשיבים, במקומות אחרים כמו ארה"ב מזמן היו מוציאים את כבודו מן הבית. וחוצמזה בנק הרי הקשיב לכבודו כאשר בא ליטול משכנתא. בנק מקשיב, הוא רוצה להקשיב. אבל – כל עוד זה מסתדר עם האינטרסים שלו. וכאשר בועת הנדל"ן תתפוצץ ובנקים בארץ יגלו הרבה חובות מסופקים, הם יהיו סובלניים הרבה פחות מהיום.
לעופר בוזגלו, 46, נהג מונית ואב לארבעה מירושלים, יש סיפור דומה. בוזגלו ואשתו קנו דירה ב-1998, כשהוא עבד כנהג באסם, ולקחו משכנתא של כ-600 אלף שקל, כולל הלוואת זכאות.
אין לי חלילה דבר נגד משפחות עם 4 ילדים רק שיש ספק רב האם אותם ההורים עשו איזשהו חשבון כלכלי לפני הבאתם. כל ילד נוסף מגדיל את ההוצאה המשפחתית, אולם במיוחד יש לתת את הדעת כאשר אמורה להיות "קפיצת מדרגה" בהוצאות. בדרך כלל מונית אינה יכולה לשמש כרכב לצרכי משפחה עם 4 ילדים.
בסך הכל היוו ההלוואות כ-90% מערך הדירה. "אשתי אמרה: מוכרים דירה ליד אמא שלי. כולם אומרים לך, תקנה דירה במקום לשלם שכירות, ובדולרים זה לא נשמע כל כך גבוה. לקחנו את מה שהבנק המליץ, אחר כך אחי בדק עם רואה חשבון ואמר: לקחת את ההלוואה הכי דפוקה שיש. אבל מאיפה אני מבין בדבר הזה, ובבנק לא מסבירים לך, לא ידעתי מי נגד מי. אני לא מאלה שבודקים".
כדאי לכל יועצי האחיתופל לדעת שגם הם עזרו לדפוק המשפחה ועליהם לשאת באחריות ( מוסרית לפחות ). אני דווקא לא בטוח שהם לקחו את ההלוואה הכי גרועה שיש. מי שלקח בשנת 2005 משכנתא לפי המפתח שליש צמוד מדד, שליש צמוד דולר ושליש צמודת פריים – שיחק אותה בגדול. אז האמינו עדיין שדולר יכול רק לעלות ואגב, אני שמח שעברו סוף סוף לתחשיב בשקלים.
באותם ימים עבדה גם אשתו של בוזגלו באסם, לבני הזוג היו רק שני ילדים והעתיד נראה ורוד. הדירה, בת שלושה חדרים, הספיקה לצורכיהם, הם הרוויחו כ-8,500 שקל בחודש ושילמו 2,600 שקל - אך ההחזרים הלכו וגדלו בגלל השינויים בריבית.
א. למשפחה שכבר יש שני ילדים וטרם החליטה על סוף פסוק, דירת 3 חדרים היא קטנה מדי. ב. כבר בהתחלה המשפחה הוציאה אחוז מוגזם מהכנסתם על משכנתא. רבע ובשום אופן לא יותר. בקיצור מצטער לומר – עתידם לא היה ורוד מהתחלה.
בינתיים עזב בוזגלו את אסם, היה מובטל ועבד בעבודות מזדמנות, אשתו היתה מובטלת אף היא, עד שהחלה לעבוד במעון, והם החלו להתקשות בהחזרים. מטפלת במעון – קרי שכר מינימום או קרוב לזה.
"נהייתי מוגבל בבנק, היה לי מינוס של 30 אלף שקל. בבנק הציעו לי עוד הלוואה אבל פחדתי, אז לקחתי בשוק האפור.
פה 10, שם עוד 5". במהרה טיפסו ההחזרים החודשיים עד ל-4,000 שקל, אך הזוג עדיין התקשה לשלם, וב-2007 קיבלו הודעת פינוי.
לוגיקה מוזרה קצת. מבנק פוחדים לקחת הלוואות אבל מהשוק האפור – חופשי. בקשר לגידול בתשלומי ההלוואות – התופעה מוכרת היטב ונקראת סחרור הלוואות. אבל כל שאר האמירות של החייב מראות ש"לא למד שום לקח ואין לו שכל גם להצטער" כדברי המשורר.
"שוב לקחתי כסף בשוק האפור, שוב שילמתי, ניסיתי להגיע להסדרים אבל לא עמדתי בהם. הגעתי לוועדה הבין-משרדית ולאלי ישי, שהיה אז שר התמ"ת. בהסדר האחרון הבנק רצה 50-60 אלף שקל. בוועדה אמרו לי, 'אתה חייב להפקיד כסף כל חודש', אבל בדיוק שללו לי את הרישיון ולא יכולתי לעבוד ולשלם".
זה ממש לא מספיק שתשלום המשכנתא לא יעבור רבע מן ההכנסה המשפחתית נטו - חייבים לחסוך בין חמישית לרבע מן ההכנסות בדיוק בשביל מצבים כאלה – שהפסקה זמנית של עבודה לא תפגע ברמת חיים ולא תידרדר לסחרור הלוואות. לפי אותו הזמר "אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב למשפחה".
כיום חייבים בני הזוג בוזגלו 800 אלף שקל. הם פנו לעמותת "חיים בכבוד" ובעזרתה הם מנסים לפתור את הבעיה - אך מצבם אינו משתפר. "גם בהוצאה לפועל אני כבר חייב 180 אלף שקל. אם אמכור את הבית, אצטרך להחזיר את כל הכסף, לא יישאר לי כלום".
לא נכון ולא נכון. לא ירבצו על כבודו חובות והוא יוכל להתחיל דף חדש.
בוזגלו אינו מעוניין למכור את ביתו או להתפנות ממנו. "לשכור בית זה להתחיל מהתחלה, וזה גם סיפור. כבר התחלתי ושילמתי, השקעתי, אני מעדיף להמשיך".
ראה הערה לעיל על כך שכבודו לא למד שום לקח. השקעת והגעת לשוקת שבורה – צא מפוזיציה !
לפי ההסדר האחרון שלו הוא פרש את המשכנתא מחדש ל-25 שנה, אך ספק אם יעמוד בהחזרים. "נגיע לסוף כשנהיה כבר עם מקל ההליכה.
אם יגיע לסוף, שימו לב – האדם כאילו נטל משכנתא של 800 אש"ח ( לא מתיחס לחובותיו בגין דברים אחרים ). במקרה של ירידת מחירים חדה ולאור ההיסטוריה המרשימה, בנק יזדרז וימכור את הדירה.
מכל הסיפור למדתי שעדיף לשלם, ואם אי אפשר - תמכור. לאחרים אני אומר: אם אתם לא יכולים לקנות, אל תקנו".
נשפר טיפה את הצעתו של מר בוזגלו ונאמר כך: אם אין לכם הון עצמי והכנסה כך שלכל היותר רבע ממנה תלך על תשלום המשכנתא – על תחתמו על העסקה. בפרט אם למר בוזגלו יש ספקות לאור יכולת עמידתו בהחזרים – מוטב כי יחזיר את חובותיו ויתחיל מחדש.
דחף הקינון ניצח
ואולם גם מי שמודע מראש לחוסר ההיגיון הכלכלי שבקניית בית מחוץ להישג ידו, עלול למצוא את עצמו מחויב אליה ממניעים לא רציונליים.
טוב, אחרי 3 סופרים קורעי לב שהם תוצאה של דחף בלתי נשלט שאולי עוד ייכנס להיסטוריה כרפלקס פיליבה-בוזגלו – הנה מביאים 3 סיפורים יחסית טובים. אולם עלינו לזכור כי "את האפרוחים סופרים בסתיו".
רונן (שם בדוי) לוקח בימים אלה משכנתא כבדה על בית עם גינה. גם במקרה שלו, כמו אצל מירי, השאיפה אינה סתם בית, אלא בית החלומות, זה שמתאים למפרט הפנטסיה הפנימי יותר מאשר למצבו של חשבון הבנק.
כשרונן התחתן לפני שבע שנים, הוא קרא את הספר "אבא עשיר אבא עני", במטרה לשפר את מצבו הכלכלי.
כאן המקום לציין כי רוברט קיוסאקי הוא אחד האשמים בבועת הנדל"ן בארה"ב. לקוראי אנגלית שביננו אני מציע בחום לקרוא את הביקורת http://www.johntreed.com/Kiyosaki.html . הבעיה היא שגם היום יש מי שקורא את הזבל הזה ואף פועל לפי ההמלצות.
רונן ואשתו, שניהם עובדים בתחום ההיי-טק, הרויחו משכורות יפות אך לא התברכו בהון עצמי רב: הדבר ההגיוני לעשות, למדו מהספר, הוא להשהות את קניית הדירה הראשונה שלהם בחמש שנים לפחות, להשקיע את חסכונותיהם בחוכמה ולחזות בהם גדלים.
חוששני שבספריו של קיוסאקי אתם לא תמצאו טיפים להשקעה חכמה, אלא דווקא לקניית נדל"ן להשקעה – ועוד בארה"ב. ספריו של קיוסאקי אינם כוללים מידע רלוונטי כלפי ישראל, אוסטרליה או כל מקום אחר פרט לארה"ב.
רונן, שחלומו היה לעבוד קשה עד גיל מסוים ולאחר מכן לצמצם את היקף העבודה ולחיות בנחת, רצה לכל היותר לקחת משכנתא קטנה לטווח קצר.
אלא שרציונל כלכלי הוא דבר אחד, ודחף קינון הוא משהו אחר. "אשתי ממש רצתה לקנות בית, ולאחר שנתיים וחצי היא נשברה סופית. היא רצתה בית משלה, שבו תוכל לעשות מה שהיא רוצה, שההשקעה לא תלך לבעל הבית אלא אליה. כל שיחה בעניין הסתיימה במסקנה ההגיונית שאפשר לשכור בית ולהשקיע את הכסף, אבל מיד אחר כך ההיגיון נעלם והרצון לבית חזר".
רונן ואשתו קיבצו את כל חסכונותיהם, ביקשו מההורים, גייסו גם ירושה שקיבלו במפתיע והגיעו לכ-1.5 מיליון שקל, שעמם החלו לחפש בית.
שימו לב להגיון – לא התברכו בהון עצמי רב, אך הצליחו לגייס 1.5 מיליון ₪ !!!
"כל הכספים שלנו גויסו לעניין. כל החסכונות שלי מילדות, ושל אשתי מאז הצבא. ילדים לא היו לנו אז, היתה פנסיה כי היינו שכירים, והאמנו שיהיה בסדר".
זה טוב שאדם צעיר חושב על פנסיה, רק צריך לזכור שיעברו עוד עשרות שנים עד שייהנו ממנה – אם לא יקרה דבר עד אז.
במהלך החיפוש, נהפכו הדרישות מבית החלומות לספציפיות יותר ויותר: בית במושב באזור כפרי, עם שטח של חצי דונם לפחות. "היינו נאיבים, רצינו טבע ונוף וחלמנו לשבת בערסל כל היום". אלא שבדיוק אז החלו המחירים לעלות, והם נאלצו להרחיב את אזור החיפוש - מאזור השרון שבו גרו לרדיוס שכלל את עמק חפר ולכיש. לפני שלוש שנים וחצי רכשו מגרש בהרחבה של מושב ליד ירושלים, אלא שבניית ההרחבה התעכבה בשל בעיות עם מינהל מקרקעי ישראל, ושלוש שנים לאחר הרכישה מצאו את עצמם עם מגרש ריק, צפי לא ברור לגבי תאריך סיום הפרויקט ושלושה ילדים.
אם אני מבין נכון , את הסכום הפנטסטי של 1.5 מיליון ₪ הם הצליחו לגייס לפני כארבע שנים – בשנת 2007 ! אבינו שבשמיים, עם סכום כזה אז כל הארץ כמעט עמדה לרשותם.
"בנקודה הזו הבנו שלא מתאים לנו לגור באזור מרוחק, והחלטנו לחזור לאזור שבו אנחנו גרים. התחלנו לחפש שוב - בינתיים מחירי הבתים באזור עלו ב-60%. חסכנו קצת מאז, אבל לא בכאלה פרופורציות. הגרוע מכל הוא שהכסף שלנו לא עשה כסף, כי הוא חיכה כל הזמן בפיקדון שקלי כדי שנוציא אותו לטובת הבית. הפסדנו מכאן ומכאן".
באחרונה רכשו בני הזוג בית באזור השרון תמורת 3 מיליון שקל, ולקחו משכנתא של 50% מהסכום ל-30 שנה, בהחזרים חודשיים של כ-6,000 שקל, שמהווים כשליש מהכנסתם.
לא שחלילה אני מזלזל בהכנסה חודשית של 18,000 ₪ שהיא חלום רחוק לרוב המשפחות בישראל, אבל להגיד שאלה משכורות יפות בתחום ההיי-טק – טיפה מוגזם. בכל מקרה רק אחד מהם מביא 5 ספרות נטו ואם אחד מביא 12,000( סביר לתחום ) אז השני – רק 6,000 שזה נמוך מאוד. כמו-כן לא צוין נושא הרכב שכל-כך קריטי גם בענף וגם למגורים באזור כפרי.
"כרגע אנחנו חיים בתכנון מפורט לשמונה-עשר השנים הקרובות - החל ברמת החוג לילד וכלה ברמת הקניות. כמה אפשר להוציא, כמה צריך להכניס בכל חודש בכל שנה".
רונן נכנס למחויבות הזאת כשהוא מבין היטב את השלכותיה. "הנימוקים לקניית הבית אינם כלכליים. כלכלית, זו החלטה לא נכונה לחלוטין. זה מפחיד, אבל צריך לעשות את זה מתישהו".
להלן מס' נקודות לדיון \ מחשבה :
1. לתכנן ל-18 שנים קדימה זה יפה, אבל כמו שמר פיליבה אומר, החיים מכינים לך הפתעות בדרך. אם לקחת משכנתא בגיל 30 ל-30 שנה ותעשה איזה אקזיט יפה - שיחקת אותה. אבל אם בגיל 45 HP קונה את COMPAQ ( ששם אתה במקרה עובד ) ומאחדים תפקידים כפולים ? או שנגיד התמזל מזלך לעבוד בחברת COMVERSE ...
2. את השאלה של גידול עתידי בהכנסות מול הצרכים הגדלים של המשפחה נשאיר פתוחה, כי יש כאן יותר מדי משתנים. אבל מדובר במשפחה צעירה עדיין ואם תחליט ( או שזה יבוא בהפתעה ) להתרחב – ההכנסות יקטנו ואילו ההוצאות ...
3. כאשר משפחה מתגוררת בבית פרטי, הוצאותיה על אחזקת הבית גבוהות משמעותית ממשפחה שמתגוררת בבניין משותף. לכן במקרה של בית פרטי יש להחמיר ולקבוע כי המשכנתא תגיע ל-20% לכל היותר מסך הכנסות המשפחה. ( במקרה של שכירות זה שונה, כי חלק מן ההוצאות על תחזוקת הבית יוטלו על בעל הנכס ).
4. אם מדברים על שיקול פסיכולוגי ולא כלכלי, אז צריך להניח שרונן ואשתו מרוצים בביתם החדש ומוכנים לשלם תמורת זה. כל יום הם מוכנים להזכיר לעצמם כמה טוב להם ואיזה יופי שבזכות הבנק יש להם יכולת לגור בבית פרטי. אבל ילדים שלהם שאינם מכירים בית אחר אינם שותפים למחשבתם. ילדה בגיל 12 שחברותיה לכיתה מתגוררות בבתים משותפים ( אך עם פינה פרטית לכל אחת ) ולובשות בגדי מותג, נוסעות לחו"ל וכו' - עלולה להרגיש תסכול. מבחינתה הבית עם גינה זה משהו מובן מאליו, משהו שהייתה אפילו מוכנה לוותר עליו כדי ליהנות כמו חברותיה.
5. ועוד בקשר לילדים – משפחה א' נטלה משכנתא ל-20 שנה וגרה בדירת 4 חדרים. משפחה ב' נטלה משכנתא ל-30 שנה וגרה בקוטג'. לשתי המשפחות הכנסות דומות ונניח אפילו שההוצאות דומות, כולל תשלום משכנתא. משפחה א' תסיים לשלם את המשכנתא כאשר הילד הבוגר ילך לצבא והקטנים עוד יהיו בתיכון וכך תוכל לסייע לילדים בתחילת חייהם העצמאיים. משפחה ב' תסיים לשלם את המשכנתא, כאשר הילד הבוגר כבר יקים משפחה משלו ואחרים יהיו כנראה כבר אחרי אוניברסיטה.
וזה מביא אותי למחשבה שהחלטתו של רונן גרועה לא רק כלכלית, אלא גם פסיכולוגית
"זה חלום קיומי"
עבור אורית (שם בדוי) קניית הבית סימלה יציבות, שאותה שאפה להעניק לבנותיה לאחר גירושיה לפני 10 שנים. גם העובדה ששכירות בישראל אינה סידור ארוך טווח תרמה להחלטה. "חשבתי, איך אחיה בשכירות כל החיים? על מזוודות, עם שתי ילדות קטנות? גם כך הן עברו חוויה לא פשוטה - אני צריכה קורת גג מסודרת, קבועה. המשמעויות של משכנתא לא היו ברורות לי, כמה מחזירים בפועל וכו', אבל במשך שלוש שנים שכרתי דירה, הכסף עף ולא נשאר לי כלום".
על פניו טיעוניה של אורית צודקים. אבל בואו ניעזר בלוח יד 2 ובמחשבוני משכנתא : יסתבר לנו שללא הון עצמי משמעותי ומחירים של היום , מבחינת התזרים השוטף , שכירות זולה ממשכנתא. אז גם אם נסכים עם הטיעון שמשפחה המשלמת 4,500 ₪ משכנתא יש לה בטחון, אבל 3,500 ₪ שכירות הם זריקת כסף - נשאלת שאלה : אם לאורית ששכרה דירה הכסף אף לא נותר כלום – כיצד הייתה עומדת בתשלומי משכנתא.
אורית, שגרה אז ברמת גן, מצאה דירה ממש בשכונה שלה, שעלתה קצת יותר מ-600 אלף שקל. ההון העצמי שלה עמד אז על 150 אלף. דבר אחד היה ברור לה: היא חייבת לעמוד בתשלומי המשכנתא.
כמובן שהסכומים לא אקטואליים להיום. המשכורת עלתה אמנם ב-7 השנים האחרונות, אבל לא באותו סדר גודל.
"עבדתי במקום מסודר, ואני באמת סוס עבודה. אמרתי, אעבוד קשה, אעבוד בלילות, לא אכפת לי - אקרע את עצמי ואני אשיג את זה. זה חלום קיומי. מצד אחד, חצי משכורת הלכה למשכנתא. אבל הידיעה שיש לך קורת גג משלך - טוב, לא בדיוק שלך, של הבנק - יש בה משהו מרגיע".
הערה חשובה. אגב מי שנוטל משכנתא ל-25 שנה וחושב אחרי 12 שנה שהוא מוגן היטב מפני הבנק – שייקרא את סיפורי בוזגלו את פיליבה.
אורית החליטה שהיא לא תיכנס למינוס ויהי מה, והחלה לחיות לפי תקציב קפדני. "כל מה שיכולתי, כמו דמי חבר, הפסקתי לשלם. עשיתי חלטורות בלילות תמורת עוד כמה מאות שקלים בחודש. הבנות שלי יודעות שאם חרגנו מהתקציב, אין יותר מסעדות או בתי קפה עד סוף החודש".
זה כבר יותר טוב. אבל מי שקבע שמשמעת תקציבית חייבים לשמור רק אם נוטלים משכנתא ? מדוע לא ניתן לנהוג בצורה דומה בשכירות ?
בנותיה גדלו בינתיים, ונשארו לה עוד ארבע שנים וחצי לסיום המשכנתא. כיום היא יכולה לנשום קצת ולהתרווח, ובסך הכל היא חושבת שעשתה עסקה טובה. "ערך הדירה עלה מאוד. וחוץ מזה, תמיד אומרים: תגורו בשכירות, תחסכו להון עצמי. אבל מי שמשלם שכר דירה לא יכול לחסוך ממילא, בטח כשמדובר במפרנס יחיד. המיתוס של לחיות ולחסוך לא מציאותי. אמנם אני משלמת סכום כפול למשך 15 שנה, אבל בסוף יהיה לי משהו".
אבל אם חיים בשכירות ( חלילה לא טוען שזה תמיד עדיף ) ולא משלמים כפול – ואת החצי השני חוסכים, אז בסוף מגיעים למחצית דירה. ואם תופסים גל התמתנות מחירים, אז בכלל הון עצמי יכול להיות גבוה מ-50%...
השאיפה להתקדם ולשפר את תנאי הדיור אינה מרפה גם ממי שכבר סיים לשלם על ביתו. י' ובעלה, נשואים מזה 17 שנה, התחתנו כדי שיוכלו לקחת משכנתא. היא היתה בת 21, הוא בן 27, וכדי לשלם אותה הם מכרו את המכונית, ויתרו על ירח דבש וגרו אצל ההורים במשך שנתיים. גם הם, כמו מירי, קנו דירה מקבלן וגילו כי יצטרכו להחליף הכל - מהאסלות עד הריצוף - כדי שיתאים לחלום.
זה משהו חדש – התחתנו בשביל משכנתא. חשבתי שאנשים מתחתנים כדי להקים משפחה ,לגדל ילדים, לצמוח בחיים.
משכנתא הופכת מאמצעי למטרה וזה קצת עצוב הייתי אומר.
"הדירה עלתה 150 אלף דולר, מתוך זה היו לנו 100 אלף שקל, ולא הבנו כמה מהר זה נהפך ל-200 אלף דולר. לא היה לי אכפת להצטמצם. אז לא אסע לחו"ל - אני רוצה מרצפות".
חלום של אנשים – אסלות , מרצפות. כמו שאמר חבר פאנל בגלובס "רוצים ללקק סיד מקירות".
בני הזוג לקחו עוד הלוואות מהבנקים שבהם עבדו, חילקו חלק לחמש שנים, חלק לעשר וחלק ל-15. לפני שנתיים סיימו לשלם את הכל, ובמקביל התקדמו בעבודה וכיום הם "חיים את החיים היפים: שלוש פעמים בשבוע אוכלים במסעדות, חודש בארה"ב, חודש באירופה.
מצטער, לא קונה את הסיפור. איזה מעסיק ייתן לעובד להיעדר חודשיים בשנה ? אלא אם כן הם עשו אקזיט משמעותי, אבל אז גם הסיפור עם משכנתא הופך ללא-אקטואלי עבורם.
ברגע שהמשכנתא נגמרה התחלנו לחגוג. אבל עכשיו בעלי רוצה בית חדש, ולקחת עוד משכנתא. הבנות רוצות לעבור. אני לא רוצה להיכנס לזה עוד פעם, אבל אולי לא תהיה ברירה".
אם כבר הוזכר כאן ארגון "יבולים", כדאי למשפחה לפנות אליהם לייעוץ או לכל ארגון אחר. צריך להבין את הצרכים בהווה ובעתיד – וכך יפחת משמעותית הסיכוי ל"הפתעות בדרך" כדברי מר פיליבה.
לאחר שתמכור את ביתה הגדול והיפה, י' מתכוונת להימנע מלקיחת משכנתא לגמרי. "אני לא קונה בית של יותר מארבעה חדרים. אני מתגעגעת לבית החם, שבו אני תמיד רואה את הילדים שלי מכל מקום. כיום אני חושבת שלא צריך להיות עבד למשכנתא. אני רוצה ליהנות מהחיים, וגם אם אבנה בעתיד - זה יהיה משהו קטן. אחרי הכל, בית זה בסך הכל קירות".
סיכום קצר :
ראינו סיפורים של 6 משפחות. שלוש שנפלו ושלוש שהצליחו או מצליחות לשרוד, כאשר לעניות דעתי אחת מהן יש לה סיכוי גדול ליפול בעתיד.
למרות שנושא משכנתאות וסטנלי פישר הוזכרו ע"י הכתבת, לא ברור מה היא ממליצה לסטנלי פישר לעשות וכיצד הסיפורים שרובם ככולם התחילו הרבה לפני עידן הבועה של 2008 – 2010 משליכים על הקונים של השנתיים וחצי האחרונות.
יתרה מכך כותב שורות אלה סבור, כי אילולא הרכישות היו מתרחשות בשנים 2008-2011 גם אורית וגם גב' י' היו נופלות בהסתברות גבוהה. 3 המשפחות הראשונות שנפלו על רכישות טרם עידן הבועה – בטח ובטח היו נופלות עכשיו.
על משפחה צעירה השוקלת לרכוש דירה ולהתחייב למשכנתא בסכום של 6 ספרות – לפנות לייעוץ כלכלי טרם הרכישה, ייעוץ שלא עולה על 1,000 ₪ אך עשוי לחסוך הרבה מן הנאמר בכתבה.
No comments:
Post a Comment