המיתוס של חג הסילבסטר כמנוע להפצת רוסופוביה ושנאת אחים

המיתוס של חג הסילבסטר כמנוע להפצת רוסופוביה ושנאת אחים

בהתקרב סוף השנה האזרחית 2006 שוב מוצפת רשת האינטרנט בכתבות על "חגיגות הסילבסטר" ובטוקבקים מלאי שנאה ליוצאי חבר העמים בסגנון "הביאו לכאן מיליון נוצרים" , "עליית גויים" , "רוסים חוגגים כריסמס" וכדומה .

מטרת מסמך זה היא לנפץ את המיתוסים הקיימים וגם אם אני לא אשכנע את כל הקוראים , לפחות שיידעו את מי ועל מה בדיוק הם מבקרים.

הקשר בין הסילבסטר הקדוש לראש השנה האזרחי

אין כל קשר ישיר בין ליל 31.12 – 01.01 לבין הסילבסטר הקדוש ( כפי שציינתי קודם – הוא קדוש רק לנוצרים הקתוליים ). קיימים יותר מאלף קדושים בכנסייה הקתולית וכל יום בלוח השנה מוקדש לקדוש אחר. היות ואין מספיק ימים בלוח השנה לכולם – קיים ליל כל הקדושים (Ogni Santi ) לכל אותם הקדושים שלא זכו ביום מיוחד . סילבסטר כן זכה ביום משלו הנחוג במקרה בתאריך 01.01 .

בכל הארצות הדוברות אנגלית , לרבות אירלנד הקתולית וארה"ב שבה יש מיעוט קתולי גדול , ליל 31.12 מכונה New Year’s Eve . השם שהשתרש בארץ , מסיבות כאלה ואחרות הוא חג הסילבסטר וכתוצאה – לחוגגי השנה האזרחית החדשה , בפרט ליוצאי חבר המדינות , הודבקו סטיגמות והופצו דעות קדומות.

כמעט לאיש מיוצאי חבר המדינות לא היה שמץ של מושג לגבי הסילבסטר הקדוש והקשר שלו לכאורה ללילה של 31.12 – 01.01 . הסטיגמה הודבקה לעולים בארץ , יש לציין שבלי כוונת זדון

מספר עובדות על החגים הנוצריים הסמוכים לראש השנה האזרחי :

25.12 – חג המולד בעולם המערבי , החוגגים הם הנוצרים הקתוליים והפרוטסטנטיים.
01.01 - ליל סילבסטר הקדוש. החג נחוג רק אצל הנוצרים הקתוליים.
07.01 – חג המולד בכנסיות המזרחיות , לרבות הכנסייה הרוסית הפראבוסלבית ( אורתודוכסית ).

לכותב שורות אלה לא ידוע על יוצאי חבר המדינות , בין אם יהודים או לא שחוגגים את 2 המועדים הראשונים . מעטים מקרב בני משפחות עולים שאינם יהודים המציינים את חג המולד בשביעי בינואר.

סטיגמה של עץ האשוח וסנטה קלאוס כסמלים נוצריים

קישוט עץ האשוח הנו מנהג פגאני שאין לו כל קשר לנצרות , אך אומץ על-ידה. יש לציין כי בברית המועצות היה נהוג לעטר את עץ האשוח בכוכב אדום ולא בצלב. ניתן בהחלט למתוח קו דמיון בין קישוט עץ האשוח לקישוט הסוכה – מנהג שהשתרש , אל אף שאין מצווה כזו.

סנטה קלאוס אכן היה קדוש נוצרי , אך לדמות הרוסית של "סבא כפור" ( Ded Moroz ) אין כל קשר לניקולאוס ( קלאוס ) הקדוש . דמות של שלגית ( Snegurochka ), נכדתו של סבא כפור , חסרה לחלוטין בעולם שאינו דובר רוסית.

מדוע בעולם מציינים את ראש השנה האזרחי בראשון לינואר

לוח השנה האזרחי המקובל בעולם הוא אותו לוח שנה , עם תיקונים קלים מן המאה ה-16 , שהיה קיים ברומא מאות שנים לפני הולדתו של ישו . רומאים חגגו מאות שנים את ראש השנה בראשון למארס ולאחר קבלת הנצרות העבירו את המועד סמוך לחג המולד ( כריסמס ). אגב ברוסיה , לפני הצאר פיוטר I , חגגו את השנה החדשה בראשון לספטמבר ורק לפני כשלוש מאות שנה הועבר המועד לראשון בינואר כדי ללכת יחד עם אירופה.

ציון ראש השנה האזרחי בברית המועצות

לאחר המהפכה הבולשביקית נאסר לחגוג את ראש השנה האזרחי כחג "בורגני". רק בשנת 1935 הותר לחגוג את החג. במשך כל השנים נותר זה החג היחיד בברית המועצות שהיה חסר סממנים אידיאולוגיים וזאת הסיבה שהיה אהוב כל-כך. זאת גם אחת הסיבות , מדוע יוצאי חבר העמים שומרים כמעט בקנאות על החג.

חג של העדה הרוסית ?

עדות רבות בישראל חוגגות מועדים שאינם נובעים ישירות מתורת ישראל , אך אינם סותרים את היהדות . יוצאי חבר המדינות נוהגים לציין , חוץ מראש השנה האזרחי , עוד 2 מועדים :

8 למרץ – יום האישה הבינלאומי
9 למאי – יום הנצחון על גרמניה הנאצית

2 המועדים הללו , ככל שחולף הדור , הולכים ומאבדים ממשמעותם . דווקא יום האישה הבינלאומי מצוין בישראל בשנים האחרונות גם בקרב אלה שאינם יוצאי חבר המדינות , אך אינו פופולארי. ראש השנה האזרחי נותר איפה המועד היחיד שמצוין ברמות כאלה ואחרות ע"י כמעט כל יוצאי חבר העמים.

סממני החג אצל יוצאי חבר העמים וירידה במשמעות החג בארץ

יש לציין , כי עם העלייה לארץ בכל זאת נפגעו או בוטלו חלק מן הסממנים המקובלים :
בניגוד לארצות הצפוניות , עץ אשוח אינו העץ היחיד המוריק במשך כל השנה.
האקלים שונה – אצל דוברי רוסית החג מזוהה עם השלג והכפור.
עקב אופי האקלים – נפגעה משמעותו של "סבא כפור" ושלגית.
אין קישוטי חוצות.
אין חופש בבית הספר ובמקומות עבודה.

אז איך בכל זאת מציינים דוברי רוסית את ראש השנה האזרחי ?
בקבוק שמפנייה
סלטי דגים וירקות
תכניות טלוויזיה איכותיות אל תוך הלילה

סיכום והמלצות

הנושא משמש מקור לחיכוכים במקומות שונים , הפצת דיעות קדומות שאין להן כמעט כל אחיזה במציאות , הסטיגמות זורעות מתח מיותר בין עדות ומנוצלות באופן ציני בידי חלק מפוליטיקאים.

מי שמתעקש לקרוא ליום הזה "חג הסילבסטר" – שיבושם לו , אך אין לקשור את הקדוש הקתולי לחגיגות ראש השנה האזרחי. בטח ובטח אין כל קשר בין חגיגות השנה החדשה לבין חג המולד ( כריסמס ) למעט הסמיכות בלוח השנה.

יש לפעול לקירוב לבבות ע"י הסברה
יש להפסיק להשתמש בשם סילבסטר ולהנהיג מונח עברי ליום זה.
יש להכריז על 1 בינואר כיום בחירה ומי שהמועד חשוב לו – ינצל את היום הזה.

Gabi Gazit עוכר ישראל

הערה חשובה : פוסט זה הוא דעתי האישית ואין זו דעתה של מפלגת ישראל ביתנו או
מי מחבריה !

אני מצרף כאן 2 כתבות על "פועלו" של השדרן גבי גזית שמביע את דעותיו הקיצוניות בפומבי ואיש אינו עוצר בעדו. להזכירכם - האיש מגיש תכנית מרכזית ברדיו ממלכתי שממומן ממיטב כספינו !

פורסם באתר אומדיה , אביא בתגובות גם טוקבקים :
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=2329&MenuID=681


עוד זה מדבר
הוא הצהיר שהרייטינג חשוב בעיניו מאתיקה ודיוק עיתונאיים. כשעקרו את תושבי גוש קטיף, הגיב "הם רק עוברים דירה, מה יש?". מדוע ממשיכה רשות השידור להעסיק את גבי גזית הפרובוקטיבי והמגמתי?
חגית ריטרמן
כתבה זו פורסמה לראשונה בעיתון "בשבע" ומובאת כאן באדיבותם

הידיעה על החלטתו של מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, להאריך את חוזה ההעסקה של שדרן הרדיו גבי גזית עוררה התקוממות. ארגונים ציבוריים פרסמו קול מחאה, ומאזינים החלו לשגר אל רשות השידור מכתבים, בניסיון להשפיע על ההחלטה. "אנו מבקשים להבהיר כי החוזה עצמו טרם חודש ונחתם, ונושא השכר טרם סוכם", הודיעה 'האגודה לזכות הציבור לדעת' שמובילה את המחאה על התנהלותו של גזית, "אל תרפו, המשיכו לשלוח מכתבים אל מר שקלאר".

להחלטתו של שקלאר קדמה פגישה עם השר הממונה על רשות השידור איתן כבל (עבודה), שהבהיר כי הוא תומך בהמשך העסקת גזית. לפני ההתערבות של כבל, פורסמה בעיתון 'הארץ' התבטאות שיוחסה ל"גורמים המקורבים לגזית" שהזכירה לשקלאר את מוצאו כמתנחל. אותם גורמים "תהו אם שקלאר, תושב ההתנחלות עפרה, מבקש ממניעים פוליטיים להביא לסיום עבודתו של גזית, שנתפש כבעל דעות שמאליות". ואם לא די באלה, גם ח"כ מגלי והבה ('קדימה'), סגן יו"ר הכנסת, הזדרז להביע את דעתו. במכתב לשקלאר כתב: "גזית אינו עובר את גבול הטעם הטוב ותמיד מקפיד לשמור על כבוד האדם באשר הוא... התוכנית שלו חשובה ומעניינת, מוּאזנת על-ידי רבים". מוּאזנת, אבל האם גם מאוזנת?
על מה בעצם מתקוממים המאזינים? למה גזית, המגיש את התוכנית 'הכול דיבורים' ברשת ב', מעורר כעס רב כל כך? על שולחנו של עמוס גורן, נציב פניות הציבור ברשות השידור, הצטברו תלונות של מאזינים לפיהן גזית מביע את דעותיו הפרטיות בשידור ציבורי ומדבר בגסות רוח. את רובן, אגב, מצא גורן מוצדקות. באחד ממכתבי התשובה אף הודה: "נוכח הבעייתיות של שידורי גבי גזית, כפי שהיא מתבטאת בגל תלונות מן הציבור, פניתי למנכ"ל רשות השידור ולמנהל קול ישראל לבדוק בדיקה מערכתית את שידורי גזית בכללם".
"הימין מתלונן נגדי"
בראיון שהעניק לאחרונה ל'ידיעות אחרונות' טען גזית: "כל מי שמתלוננים נגדי הם ימנים. כולם ימנים". לא בטוח אם הטענה הזאת מדויקת, אבל היא ודאי לא מפתיעה.
בין התלונות שנחתו על שולחנו של נציב פניות הציבור גורן יש למשל תלונה על כך שגזית ראיין באריכות את מזכ"ל תנועת השמאל הקיצוני 'שלום עכשיו' בנושא עקירת מאחזים מבלי שנתן פתחון פה לצד השני. אחריו רואיינה עו"ד טליה ששון, וגזית הצטרף אליה, כך כתב המתלונן, בתהייה מדוע שר הביטחון אינו עוקר מאחזים כפי שהמליצה בדו"ח לממשלה.
בתלונה אחרת קבלה מאזינה על כך שבדיון על מאבקם של חולי סרטן המעי הגס לכלול בסל התרופות תרופה שהם זקוקים לה, קשר גזית את מצוקתם להשקעת כספים ביש"ע. הוא טען שמגיעים אל התוכנית מכתבי מאזינים שבהם יש זעם על הבנייה ביש"ע, והוסיף: "בונים בתים, סוללים כבישים, בשטחים שעוד מעט נחזיר".
יכול להיות שבמקום לטעון 'רק הימין מתלונן', היה נכון יותר לשאול מי מספק לאותו ימין חומרים לתלונות. בכל אופן, אפילו אם נכון שאנשי ימין מתלוננים יותר, תלונות על גזית נשמעות גם בנושאים אחרים, לא פוליטיים, וגם מכאלה שלא חשודים כימנים.
העיתונאי בן כספית, למשל, מתח עליו ביקורת לאחר שראיין את ח"כ לשעבר איוב קרא ('ליכוד'). קרא דיבר על הצעת חוק להגבלת גיל ראש הממשלה לשבעים. איך היית מגיב, שאל גזית את קרא, אילו עלתה הצעה להגביל ח"כ דרוזי. קרא אמר שזו שאלה גזענית. וכך תיאר כספית את תגובתו: "גזית, בתוך חלקיק שנייה, איבד את האיזון שלו והתחיל לצרוח. זה היה מיצג אימים מחריד. צעקות, צרחות עד לב השמים, כולל דפיקות על השולחן, ברדיו הממלכתי, בפריים-טיים. 'אתה לא תגיד את זה, אני אסלק אותך משידור, תתבייש לך', צעק גזית במלוא גרונו, וחזר וצרח דקות ארוכות. אחר-כך התנצל".
חודשיים קודם לכן גם התנצל, לאחר שאמר על יו"ר הכנסת לשעבר "אם תגיד למישהו דן תיכון, הוא לא יידע מי זה". בימי הבחירות לכנסת אמר שרשימת האיחוד-הלאומי-מפד"ל היא "רשימה גזענית". אמר, ואחר-כך התנצל.
לאחרונה זכה גזית באות הצטיינות בתחום התקשורת מטעם עמותת אומ"ץ – אזרחים למען מִנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי. בין הנימוקים שנמסרו בטקס נאמר כי גזית הוא "עיתונאי למופת, חף מרדיפת כבוד", "דובר אמיץ של חסרי הישע" וכי הוא נאבק למיצוי הדין עם עבריינים הפוגעים בחלשים ובמוגבלים.
עם הסעיף האחרון אפשר להסכים אם נזכרים בטיפולו בנושא קוּלת העונשים בפסקי-דין שניתנו על עבירות מין. אבל ליחסו כלפי נשים יש פן נוסף. עיתונאי מ'ידיעות אחרונות' אמר לפני כמה חודשים כי גזית מספק להם, למערכת, חומרים לביקורת רדיו בנושא זה באופן שוטף: "היום, למשל, הוא אמר למרואיינת 'את נשואה? תגידי לבעלך שאני מחבב אותך'. לטעמי זו הטרדה לכאורה, זה מביך".
מואזן, אך לא מאוזן
לפני כשנה וחצי, שלחה אגודת 'לדעת' מכתב למנהליו של גזית בקול ישראל, והודיעה כי בעקבות ריבוי תלונות המגיעות אליה ממאזינים, תנהל מעקב אחר גזית: "בקרב המאזינים נתפש המגיש כניטרלי, ומשום כך נתפשות השקפותיו האישיות כמייצגות הסכמה ציבורית גורפת ואף בון טון חברתי. להתנהלות מעין זו אין מקום בשידור הציבורי".
גזית לא נבהל. כשראיין את הרב ישראל רוזן, שקרא למתנגדי העקירה להפסיק את המאבק מכיוון שהמאבק כבר הוכרע, הכתיר אותו בתואר "אמיץ" ובירך אותו.
בימי העקירה, נשמע בשידור דיווח של הכתבת כרמלה מנשה, שנכנסה לבית במורג. מנשה תיארה את האווירה הקשה, וברקע נשמע קול בכיו של תינוק. גזית, שנשמע כעוּס עקב ניצול ילדים למטרות פוליטיות כביכול, הפסיק את הדיווח שלה. את התנהגותם של תושבי המושב קטיף בעקירה השווה לזו של חיות הספארי, ואף ציין שהוא מעדיף את זו של החיות.
לאחר העקירה קיים דיון בנושא תגובת הרבנים על פגיעה כביכול של מתנחלים בחיילי צה"ל. גזית הזכיר את פגישת הרב אלי סדן עם הרמטכ"ל חלוץ, ואמר כי האחרון בזבז מזמנו היקר כדי לקיים את הפגישה.
על רקע הדברים האלה קם באלול אשתקד ארגון 'אל"א – אזרחים לתקשורת אחרת', שמייסדיו הם יוסף רוסו ואביחי בוארון. "אנחנו צריכים להיאבק בחד-צדדיות בכל כלי התקשורת הציבוריים ולהימנע מקניית עיתונים שמתנכלים לנו", אומר רוסו, "אבל הקמנו את אל"א בעיקר בגלל גזית". באל"א מוסיפים כי "מי שחושב שחותמים אצלנו רק דתיים וחרדים טועה. קיבלנו אס-אמ-אסים, טלפונים ופקסים מחילונים שחתמו, וגם ביקשו שנצרף אותם לפעילות".
עד כה נאספו אלפי חתימות של מאזינים, שהודיעו כי יחרימו את כל שידורי רשת ב' עד להדחת גזית. את הרשימה הזאת, שממשיכה להתעבות, מתכוונים באל"א לשגר אל רשת ב' בשנית, הפעם לידי שקלאר, שלפני שנה עדיין לא שימש כמנכ"ל רשות השידור.
לגבֵּי גבִּי
ארכיוני העיתונות גדושים בביקורות על תוכניות רדיו וטלוויזיה שגזית הגיש, רובן אוהדות. חלק מהעיתונאים שכתבו עליו, לאורך הקריירה, עשו זאת במידה מופגנת של הערכה. חלקו לו שבחים על כישרונו, אבל גם לא נמנעו מלכתוב על כישלונות מקצועיים, על סגנונו הבוטה ועל קולגות שהפכו יריבים בשלל סכסוכים.
נדמה כי משך השנים רכש לו שם של מי שאינו חושש להישמע וולגרי ויוצר פרובוקציות, בין השאר על-ידי שיסוי צדדים נצים. הוא מאמין כנראה שהדרך לייצר רייטינג עוברת במחוז הסנסציות ("הצופה הישראלי... רוצה לראות דם וויכוחים בין המרואיינים באולפן", אמר בעבר לאחד השבועונים).
הוא הזמין למשל אדם שירד מהארץ, וניגח אותו למרות שזה הודיע כי בדעתו לשוב. חוזר בתשובה שהוזמן לאולפן יחד עם חוזר בשאלה הופתע בשידור כשהאחרון, גזית וח"כ רן כהן (מר"צ) התווכחו איתו, שלושה מול אחד, על תכניה של קלטת להחזרה בתשובה שאין לו קשר אליה. נתיבה בן-יהודה התעצבנה אצלו עד כדי כך שקמה ועזבה את האולפן באמצע השידור.
לא מזמן התעצבן גם ח"כ שלמה בניזרי (ש"ס) על גזית וכה אמר, בשידור: "יש שני סוגים של מראיינים: שנון ואינפנטיל. אתה זכית במידה השנייה של אינפנטיליות, שנונה אבל. אתה יושב ומכסח כל היום את כל האנשים במדינת ישראל וחושב את עצמך לחכם הגדול ביותר. באיזה זכות אתה עושה דברים כאלה לאנשים?... הייתי משנה את השם שלך מגזית לאמגזית, מבשל כל היום שטויות ולוקשים... אני ועוד רבבות מעם ישראל מזמן כבר נטשנוּ את התוכנית הדבילית שלך, שבדיוק מתאימה לאופי החנטרישי שלך. ואם אתה רוצה להגיב, אז אני נותן לך את זכות התגובה עכשיו".
מכתבי מחאה אל שקלאר
לפני כארבע שנים הורדה מלוח שידורי ערוץ 2 התוכנית 'הלילה עם גבי גזית' שגזית הגיש וישראל סגל ערך. בין שאר הסיבות, צוין בעיתוני התקופה כי גורמים בדירקטוריון החליטו כך "עקב נטייתה שמאלה וזיהויה הפוליטי המובהק".
באותם ימים היה שקלאר יו"ר הרשות השנייה, וגורם עלום שם בחברת החדשות אמר ל'מעריב' ש'הלילה' סומנה על-ידי שקלאר "מאז שודרה כתבת תחקיר מדויקת ומלאת עובדות", כלשונו, "על הפער בתקציבים בין ההתנחלויות לעיירות הפיתוח". שקלאר, בתגובה על הדברים, אמר אז כי הדירקטוריון הוא גוף עצמאי וכי הוא דווקא היה מאלה שדחפו לעליית התוכנית.
ב'לדעת' מקווים עדיין להשפיע על שקלאר. ואם ממנו לא תצמח הישועה, גם הם יסתייעו אולי בהנהלה. ארגון אל"א ממשיך לאסוף חתימות, ובינתיים נשלחים אל שקלאר עשרות מכתבי מחאה דחופים בנושא המשך העסקתו של גזית.


החמצתם את משפטי המחץ של גזית? אל דאגה, חיטטנו עבורכם בארכיונים וליקטנו מבחר מהם:

אבחנה
"אני רוצה תשומת לב" (ידיעות אחרונות, אלול תשס"ו)

נגד תקשורת עוינת
"האם כלי התקשורת מעלימים בכוונה את הסבל והשואה ההומניטארית בלבנון?" (מלחמת לבנון השנייה)

מילה שלו
"נתראה מחר, אם ירצה ה' וגם אם לא" (סיום תוכנית, סיוון תשס"ו)

הימין שולט במדינה
"מה היה דחוף לחיים רמון, שעוד לא חימם את מושב כסא שר המשפטים, עוד לא הספיק לעשות כמעט כלום, והנה הוא מזדרז ומעניק חנינה לאנשי הימין שהקימו את הרדיו הפיראטי?... כלומר הם כבר יכולים לבצע עבירות חדשות... אם זה לא היה ערוץ 7, אם זה היה ערוץ של חבורת נערים מאופקים, שהיו שמאלנים... שהיו מקימים תחנת רדיו והיו נשפטים, האם גם אז היו מזדרזים... להעניק חנינה ולקצץ את העונש?" (סיוון תשס"ו)

המלצה של ג. יפית. אופס, ג. גזית
"אם לא הייתי עובד ברדיו הממלכתי, הייתי קורא לכל זוג לא להתחתן ברבנות, אלא לנסוע לקפריסין" (ל"ג בעומר תשס"ו)

אם תרצו, אין זו הגדה
"זה לא נגמר הדבר הזה, זה ממש נורא" (על ההגדה לפסח. ערב פסח תשס"ו)

אם תרצו, זו אגדה
"היה נעים מאוד לשמוע אותך" (משבח מרואיין שלדבריו יציאת מצרים לא התרחשה כפי שכתוב בתורה. תוכנית מיוחדת לכבוד החג. ערב פסח תשס"ו)

אנחנו?
"אני בהחלט מקווה שתיבחרי, אנחנו זקוקים לאישה כמוך בכנסת ישראל" (לצביה גרינפילד מ'מר"צ', לפני הבחירות)

"אמר נבל בלִבו"
'לא הבנתי כמעט שום דבר, מלבד המילים 'אין א-לוהים'' (על מזמור נ"ג בתהילים שנתניהו קרא בכותל ביום הפריימריס בליכוד, טבת תשס"ו)

מי צריך משקפיים?
"נתניהו רואה טילים, ואני לא יודע איפה" (על האפשרות שעקירת גוש קטיף תביא לירי טילים על ישראל. אב תשס"ה)

כמה פשוט
"הם רק עוברים דירה, מה יש" (עקירת יהודי גוש קטיף, אב תשס"ה)

ושדרן שלא מכבד אתיקה עיתונאית?
"מדובר ברב שאינו מכבד את החלטות הכנסת והמדינה, שהוא הרב הראשי שלה" (על הרב הראשי שלמה עמאר שביקר בגוש קטיף וקרא לתושבים להתפלל לביטול רוע הגזירה. תמוז תשס"ה)

ובמי כן מותר לירות?
'חבל שהמחבל לא ידע שהאדם עליו ירה האמין בפשרה' (על רצח יהודי שהאמין במסירת שטחים לפלשתינאים. י"ז בתמוז תשס"ה)

גבי גסית
"למה המדינה מתנהגת כמו אומנת? ...ואומנת תמיד נתקלת בבעיות, כי הילד בוכה ועושה פיפי ומאוד קשה לטפל בו" (למנכ"ל משרד השיכון, בנושא תושבי גוש קטיף. אייר תשס"ה)

מופע האימה
"תגיד, המתפנים האלה הם האנשים הכי מסכנים במדינה? הכי אומללים? ...האם אין אוכלוסיות במדינה שיותר קשה להן? שיותר רעבות? שיותר אומללות? הורים שכולים? המתפנים האלה הם תמצית המסכנות של מדינת ישראל?" (למנכ"ל משרד השיכון, בנושא תושבי גוש קטיף. אייר תשס"ה)

הגדרת תכלית
"התפקיד של המדינה הוא לעזור למסכניה ולא לאלה שאינם מסכניה" (על ההצעה ליישב את תושבי גוש קטיף בניצן. אייר תשס"ה)

דאגה כנה
"בסופו של דבר, את החשבון הזה ישלמו הנכים, האלמנות, היתומים, הקשישים, המשפחות החד-הוריות ואנשים שצריכים תרופות" (על הצורך לשקם את תושבי גוש קטיף. אייר תשס"ה)

נעים לו
"כמה נעים לשמוע מתונים כמוך" (מחמאה לתושב פאת-שדה שבגוש קטיף שסיפר כי הוא עוזב מרצון. אדר ב' תשס"ה)

גזי גבית
"הגברת טרומבוזה", "הגברת טרובנילי", "הפסיכית" (לא מצליח לזכור את שמה של לריסה טרימבובלר. אדר א' תשס"ה)

אתיקה שמתיקה
"המילה רייטינג היא אחת המילים הלגיטימיות ביותר בעיניי. היא הרבה יותר לגיטימית מהמילה אתיקה עיתונאית, מהמילה דיוק, מהמילה הומאניות" (ידיעות אחרונות, יוני 1994)

משמאלי גבריאל
"זה נכון שאני מופיע דרך קבע בכל מיני התאגדויות של שמאלנים" (עיתון חדשות, ינואר 1988)

אה, באמת?
"בנושאי דתיים-חילונים אני לא נזהר" (עיתון חדשות, ינואר 1988)

מודע לכוחו
"הרבה אנשים רציניים באו ואמרו לי, למה שלא תרוץ לכנסת? יש לך היום 400 אלף איש שמאמינים לך, שמזדהים איתך. לפי כל החישובים הסטטיסטיים, זה כוח" (מעריב, אפריל 1987)

שיטת עבודה
"החלטתי ללכת על תוכנית שתרתק אליה קהל מאזינים גדול, ואת זה אפשר לעשות רק בתוכנית מרגיזה" (על תוכניתו "יש עניין" ברדיו. יומן השבוע, יולי 1983)

אוהב להרגיז? אתה?
איך קוממת עליך את מתנחלי הגדה? "הערתי הערה על ילדה שנפצעה מנתז ירייה של תושבים בקרית-ארבע. אני יודע מה אני עושה. אני במודע אומר דברים בשביל להרגיז" (העולם הזה, מאי 1983)

תסכול
"ברדיו, עד שאתה לא אומר איזה דבר נאצה לאומי, איש אינו מתרגש" (מעריב, אוקטובר 1982)


חגית ריטרמן (3/12/2006)

===================================================================

כתבה הבאה פורסמה במעריב NRG


הדוברים נגד גזית
דוברי הרשויות משחררים קיטור במייל: העבירו תכתובת הכוללת התבטאויות קשות נגד גבי גזית ואף הצעה להחרימו. גזית: "אני מרחם על כל האנשים ששמותיהם הוזכרו. מציע להם לעבור קורס דוברים חדש". דובר עיריית ת"א-יפו, הלל פרטוק: "ההשתלחות בגזית מיותרת והדוברים המוזכרים בידיעה יכולים לבוא בטענות רק אל עצמם"


עדכון אחרון : 5/12/2006 18:39
דוברי הרשויות המקומיות מעבירים ביניהם מכתבי שרשרת במייל נגד גבי גזית - מזהירים איש את רעהו מפניו ומציעים להחרימו. באחד המיילים אף נכתב בכותרת: "חברים, הישמרו מגבי החייכן".ביום שישי בשעות אחר הצהרים הועברה שרשרת ההתכתבויות הכוללת התבטאויות חריפות נגד גזית. התכתובת הועברה במייל בין דובריהן של רשויות מקומיות ביניהם דובר עיריית רמת גן, דובר מרכז השלטון המקומי ודובר בנק לאומי. עוד במכותבים לשרשרת המיילים היו דובר עיריית תל אביב - יפו, דובר עיריית רמת גן, דובר עיריית נתניה ורבים נוספים.את יריית הפתיחה במייל סיפק דובר בנק לאומי (ודובר מרכז השלטון המקומי לשעבר), אבירם כהן, המתייחס לחשיפה של גזית כי בנק לאומי מקליט את המתקשרים אליו ללא ידיעתם. לאחר שסיפר על נוהל ההקלטות ראיין השדר את עורכת הדין, שירה דונביץ, אשר גינתה את בנק לאומי על דרך פעולתו. לדברי
כהן, השדר עיוות את העובדות ואף עשה בו "לינץ' בשידור" כהגדרתו.לאחר שפירט את מעשיו של גזית כותב כהן: "סיפרתי לכם זאת כדי להזהיר אתכם. מאחורי החייכן מהכספת מסתתר אדם מניפולטיבי...לעתיד, אני ממליץ לכם לעשות מה שאני מתכוון לעשות כשאשמע שיחת טלפון מתכניתו- לטרוק את הטלפון"... אחרי הכל גם אתם עלולים להיתקל באיש הזה, גבי גזית, שהוא מה'אובייקטיבים' וה'הגונים' ביותר במקצוע".לפנייתו של כהן משיב דובר עיריית רמת גן, ממי פאר: "גם לי קרה מקרה לפני כחצי שנה עם גזית שהעז להשתלח בעיריית רמת גן בשידור חי ואף לגחך על תגובה שקיבל ממני. מאחר ואני לא מוותר על קטנה כגדולה לעולם, ביקשתי את התמליל וכבר למחרת, ככה בתמימות, דרשתי לעלות לשידור ולהגיב...במהלך השיחה הוא התנצל בפני בשידור חי על מה שעשה וזה מזלו אחרת, להבדיל ממך, היה מקבל תוך יומיים תביעת דיבה".
פרטוק מגן על גזית
עו"ד מוטי דנוס, דובר מרכז השלטון המקומי, כותב אל אבירם כהן: "מזה זמן שאני סולד מהצדקנות המזויפת של התכנית. אבל דעתי עם ממי, אסור להבליג. לפני יומיים הוא הקריא שמות של 70 רשויות שלא שילמו כביכול שכר לעובדים...אבל מה לעשות שהיא לא הייתה מעודכנת...בסוף ההקראה הוא אמר שזו רשימה של פושעים...באותו שידור ממש הוא כבר התנצל בפני שלוש רשויות שבטעות נכללו ברשימה...אבל אני לוקח את זה צעד קדימה"."תעלה הצעה בהנהלת איגוד הדוברים להחרים את תכניתו של גבי גזית", מציע דנוס לממי פאר, "... אתה יכול לפרט על כל העוולות שלו בהצעה, על עמוד שלם, בניסוח שיגרום לו 'להצטער על היום', ונוציא אותה לתקשורת. עצם הדיון בהצעה יהיה אייטם".דנוס מסכם: "איגוד של 256 דוברי רשויות שמתכנסים לדון בהכפשות של האיש הזה זה לא פשוט, ברור שזה יעשה לו טוב, אבל בסופו של דבר, אנחנו בעיקר רוצים להעלות לדיון את דרך התנהגות האנטי עיתונאית שלו ולא ממש להחרימו". גבי גזית אמר ל- nrg מעריב כי כל המופיע בתכתובת הדוברים הוא פרי הזיותיהם והוסיף: "אני מרחם על כל האנשים ששמותיהם הוזכרו על ידך ובהזדמנות זו אני מציע להם לעבור קורס דוברים חדש כדי שיתחילו להיות דוברים מקצועיים ולא שופרות חלולים התוקעים את תגובותיהם של אדוניהם כדי לרצותיהם". "אם הדוברים האלה סבורים שאני עיתונאי לא מקצועי", מוסיף גזית, "מדוע הזמינו אותי אחר כבוד להיות המרצה האורח בכנס דוברים שקיימו? לוח הזמנים העמוס מנע ממני להופיע".עו"ד מוטי דנוס, דובר מרכז השלטון המקומי, סרב להתייחס לדברים.ממי פאר, דובר עיריית רמת גן, סרב אף הוא להתייחס לתוכן התכתובת אך ציין:" הדברים נכתבו במסגרת התייעצות בין דוברים ולא על מנת שיסקרו בערוץ תקשורת כלשהו, בהתאם לכך הם גם נוסחו". את תגובתו של אבירם כהן, דובר בנק לאומי, לא ניתן היה להשיג.דובר עיריית תל-אביב-יפו, הלל פרטוק, יוצא להגנתו של גזית ונגד דבריהם של עמיתיו: "ההשתלחות בגזית מיותרת והדוברים המוזכרים בידיעה יכולים לבוא בטענות רק אל עצמם ואל דרך טיפולם במקרים המתוארים. ראוי היה שיבדקו את פעולותיהם לפני שהם מפנים אצבע מאשימה"."על סמך היכרותי המקצועית עם גזית, מוסיף פרטוק, "אני יכול להעיד כי תכניתו פתוחה לעסוק באייטמים רק בשל חשיבותם הציבורית גם אם אינם פיקנטים, ונזכיר לדוברי הרשויות המקומיות שרוב העניינים בהם הם עוסקים הם בעלי חשיבות ציבורית ולא בדיוק עומדים בראש סדר העדיפות הלאומי. בכל האייטמים שגזית עסק בהם ונגעו לעיריית תל-אביב-יפו, גם במקרים בהם 'חטפנו' ממנו, תמיד נהג במקצועיות ובאובייקטיביות ואפשר לעירייה להגיב ולתקן. כדובר רשות מקומית אני מברך על קיומה של במה זו". "ועצה אחת לסיום: לא בושה להתנצל ולהגיד 'טעינו'" מסכם פרטוק, "מעבר לקלישאה שרק מי שעושה טועה, כל אחד מבין שבעבודה מסוג זה יש טעויות מידי יום תפקידה של התקשורת היא לחשוף את הטעויות ותפקידנו לתקן ובמידת הצורך אף להתנצל". פרסום ראשון : 5/12/2006 13:50

===================================================================

אני אדאג להעתיק את כל הטוקבקים בתגובות לפוסט זה , כדי לא להעמיס.

Flowers outside and inside my house

MK Estherina Tartman ח"כ אסתרינה טרטמן

זכויות היוצרים של הכתבות שייכים לעיתון "הד הגבעה" , המקומון של גבעת זאב והסביבה

Avigdor Liberman - Israel is our home !

מסודרים מאחורי אביגדור ליברמן
יום שישי, 27 באוקטובר 2006, 16:10 מאת: מירון רפופורט, הארץ

אביגדור ליברמן. דואג לטפל בבעיות צנרת (יחצ)
20 המנדטים ש"ישראל ביתנו" מקבלת בסקרים הם לא מצב רוח חולף. זאת המפלגה הכי מאורגנת ומרושתת שקיימת היום בישראל
א' זוכר עד עכשיו את כנס הבחירות שהוא אירגן לאביגדור ליברמן באחת הערים בצפון. ליברמן נכנס לאולם, כולם מחאו כפיים, והוא התיישב במקומו על הבמה. א', שהיה רכז אזורי של מפלגתו של ליברמן בבחירות, ניגש אל המנהיג האחד והיחיד, הנערץ. "כמה אנשים הגיעו?" שאל אותו ליברמן. "300 איש", אמר א' בגאווה. "לא נכון, יש מקסימום 200, ספרתי", ענה לו ליברמן. א' התפנה לספור. ליברמן צדק. "אני לא מצליח להבין איך הוא הספיק לספור בדרך מהדלת עד לבמה, אבל זה הדבר היחיד שעיניין אותו. לא מי הגיע, אלא כמה. ככה הוא". א' הוא מעריץ מושבע. אבל לא רק מעריצים, לא רק חברי כנסת ואנשי מנגנון מיושבים, אלא אפילו מתנגדים נחרצים מסכימים כי ישראל ביתנו, המפלגה שהחליקה השבוע לקואליציה, היא המפלגה הכי מאורגנת ומרושתת שקיימת היום בישראל. "אני מכיר את ליברמן הרבה שנים, הוא איש ארגון מעולה, המפלגה שלו מאורגנת באופן יוצא מהכלל", אומר אלכס טנצר, פעיל חברתי ותיק ברחוב הרוסי ומי שמנסה להקים היום מערך מתחרה למפלגתו של ליברמן במפלגת הגמלאים. "המאבק שלו הוא עכשיו נגד ביבי, אבל הוא הרבה יותר מאורגן מהליכוד, שלא לדבר על מפלגת העבודה". לפני שעבד אצל ליברמן, א', שאינו ממוצא רוסי, עבד במפלגות אחרות. אבל מה שהוא פגש שם לא דומה למה שפגש אצל ליברמן. "במפד"ל, בש"ס או בליכוד רושמים מתפקדים לפי משפחות: משפחה זו וזו מרחוב זה וזה התפקדה אצלנו", הוא מספר, "ליברמן רצה שהרישום יהיה אישי: איציק או משה או סרגיי. הוא ידע בדיוק כמה אנשים יש לו בכל סניף. בכנסים אנשים באים ונותנים לו פתקים בנוסח 'ברחוב שלי יש בעיה בצנרת'. ליברמן נותן לאנשים שלו לטפל בפתקים האלה. ש"ס עושה את הדברים האלה כסיסמה. אבל אם למישהו בש"ס יש בעיה, אין סיכוי שהוא יגיע לאלי ישי. אצל איווט הוא יגיע".
תוכנית פעולה מגובשת

ליה שמטוב. אצלינו כאילו מחר הולכים לבחירות (יח"צ)
לא מדובר כאן בעניין אישי. בין אם ליברמן הוא ציניקן שלא מתעניין במצוקות של הזולת אלא רק בכוח שהזולת יכול להעניק לו בקלפי, כפי שאומרים יריביו, ובין אם מדובר בדאגה אמיתית לאנשים וברצון לעזור להם, כפי שאומרים אנשיו - ברור שמדובר כאן בתוכנית פעולה מגובשת. ישראל ביתנו, מספרת המנכ"לית פאינה בירנבאום, חילקה את ישראל לתשעה מרחבים, שבהם פועלים כ-50 סניפים, המגיעים בערים מסוימות עד רמת הרובע ויוצרים "קשר הדוק מאוד בכל הרמות המנוהל כולו על ידי המפלגה". "אני בפוליטיקה מאז 1992", מספרת ח"כ ליה שמטוב, מספר 11 ברשימת ישראל ביתנו. "הייתי בליכוד, עבדתי בהרבה מערכת בחירות, גם אצל נתניהו, וראיתי איך הליכוד עובד. הם עובדים חודשיים לפני הבחירות, פותחים את הסניף. אנחנו בישראל ביתנו עובדים כל הזמן. אצלנו כאילו מחר הולכים לבחירות". קחו לדוגמה את העניין המוניציפלי. שמטוב, שלפני בחירתה לכנסת הנוכחית שימשה סגנית ראש עיריית נצרת עילית מטעם ישראל ביתנו, חברה בפורום המוניציפלי של המפלגה. ישראל ביתנו מרושתת היטב בשלטון המקומי. היא ירשה חלק מהמנגנון שהשאירה אחריה ישראל בעלייה, עליה השלום, ויש לה היום שלושה ראשי ערים, 26 סגני ראשי עיר וכמעט 100 חברי מועצה. הפורום מתכנס פעם בחודש, מספרת שמטוב, בראשותו של ליברמן עצמו. "עוד מעט יש בחירות, אנחנו מזמנים את ראשי הסניפים והמחוזות, מחליטים איפה נתמודד על ראשות העיר, איפה נעשה קואליציות ועם מי", היא אומרת. ה"עוד מעט בחירות", ששמטוב מדברת עליהן, יתרחשו עוד שנתיים. אבל ליברמן כבר מוכן.
פרושים טוב על המפה

ישיבת ישראל ביתנו בשדרות (יח"צ)
מבט על תוצאות הבחירות מראה שישראל ביתנו פרושה יפה על פני המפה. ביותר מעשר ערים היא הגיעה למקום הראשון. בנצרת עילית, עירה של שמטוב, היא קיבלה יותר מ-33% מהקולות. בערים גדולות כמו אשדוד או באר שבע היא קיבלה כ-20%. אבל ברוב הערים קשה לראות שלטים עם הכתובת "סניף ישראל ביתנו". "אנחנו לא מאמינים בסניפי נדל"ן כמו הליכוד או העבודה או סניף ישראל בעלייה בכפר ירכא, שמעולם לא נפתח אבל השלט שלו קיים", אומרת המנכ"לית קירשנבאום, מינוי אישי של ליברמן. "סניפים עולים כסף: שכירות, שכר לאנשים שמחזיקים אותם. אצלנו הסניפים מתנהלים בעצם מהבתים של הפעילים או מהמשרדים שלהם במועצה המקומית". בכמה ערים, מספרת קירשנבאום, מקיימת המפלגה "מעין פרלמנט" שבו יושבים נציגי המפלגה לצד מצביעים מהשטח ודנים בעניינים המציקים להם. "כל אחד חושב שהדשא שלו יותר ירוק, אבל אני חושבת שאנחנו מנוהלים טוב יותר ממפלגות אחרות", אומרת קירשנבאום. "אין לנו עיר שיש בה שני סניפים שרבים אחד עם השני כמו שיש במפלגות אחרות. כולם עובדים לפי ההכוונה של ראש המפלגה. אצלנו יש יותר שקט, יותר אחדות. כואב לי הלב כשאני רואה את המלחמות הפנימיות במפלגות אחרות. זה לא מביא תועלת לאף אחד. עכשיו הזמן להתאחד". הסיבה לכך שבישראל ביתנו אין מריבות אינה תלויה, כנראה, דווקא באופיים הנוח של חבריה. היא תלויה בראש ובראשונה בשלטון היחיד המוחלט של היו"ר הנערץ ליברמן. "אין דבר כזה שמישהו בישראל ביתנו יוציא מלה מהפה בלי לקבל את האישור של איווט", אומר אדם שהיה פעיל במפלגה, "כולם מבינים שאם הם ידברו, הם לא יהיו שם. ליברמן ביקש רק תיק אחד. בכל מפלגה אחרת היו מתקוממים נגדו, פה אף אחד לא צייץ". "בישראל ביתנו אין ויכוח, כולם מדברים בקול אחד", מוסיף טנצר, יריב של ליברמן, "מי שמתווכח, מוצא את עצמו בחוץ. הציבור אוהב את זה. נמאס לאנשים מהסכסוכים הפנימיים". לא פלא שהתנהגות הזו מזכירה לפעילה ברחוב הרוסי, שאיננה שייכת לישראל ביתנו, את ההתנהגות של המפלגה הקומוניסטית.
מפלגה עם ראש

"מה שאיווט אומר, זה מה שקורה" (ערוץ 10)
"זו מפלגה שיש לה ראש", אומר אלכס אטרמן, איש היי-טק ופובליציסט רוסי, "מה שאיווט אומר, זה מה שקורה. הוא נותן פקודות לח"כים, הוא מרשה להם למנות רק עוזר פרלמנטרי אחד. את העוזר השני הוא ממנה בעצמו. ח"כ מישראל ביתנו יכול להגיד לך: מצטער, אני צריך לבטל את הפגישה אתך, כי איווט אמר לי לנסוע צפונה". דבריה של שמטוב על העבודה הפרלמנטרית של סיעת ישראל ביתנו אינם רחוקים מהתמונה שמצייר אטרמן. "פעם בשבוע כל ח"כ מדווח על הפעילות שלו. מדי חודש אנחנו מגישים דו"ח פעילות והוא מתפרסם באתר שלנו". ליברמן, מספרים אנשים שעבדו ועובדים אתו, יודע איך לתגמל את הפעילים שלו: דואג לקדם אותם, לתת להם ג'ובים. פעיל אחד מספר כי כשהיה חסר כסף ב"קופה הקטנה" בזמן מערכת הבחירות, ליברמן הוציא את הארנק שלו ונתן לו 4,000 שקל מכספו האישי. אירוע כזה קונה נאמנות להרבה זמן. חברות, אומרים אנשיו, היא במקום גבוה אצל ליברמן. "ביבי עזב את החברים שלו, איווט לא", אומר דימיטרי אפשטיין, סגן ראש עיריית נהריה מטעם ישראל ביתנו, "הוא סיפר לנו שבבחירות ב-99' אמרו לו שאם הוא יתקיף את ש"ס, הוא יקבל עוד שניים-שלושה מנדטים, אבל הוא לא היה מוכן לתקוף את אריה דרעי, כי הוא חבר שלו". מעבר לקשר ההדוק עם הפעילים, ליברמן מטפח את הקשר עם הציבור. קודם כל עם הציבור הרוסי, אבל לא רק. קירשנבאום מסבירה שדרך הרשת המוניציפלית של המפלגה מגיעים לסיעה בכנסת נושאים רבים שמציקים לציבור: אלכוהול וסמים אצל בני הנוער, גובה אגרות השמירה בבתי הספר, מחירי הארנונה. ישראל ביתנו מפעילה גם לשכת פניות ציבור, שאפילו טנצר - שמנסה להקים לשכה נגדית במפלגת הגמלאים - חושב שהיא חזקה מאוד. מהלשכה מנתבים את הפניות לח"כים המתאימים והם צריכים לדווח מה עשו אתן. "לבוחר רוסי אתה לא אומר בכמה הגדלת את תקציב משרד השיכון, אלא איזו תוספת הוא קיבל להחזר המשכנתה שלו", אומר טנצר, "ברחוב הרוסי מודדים פוליטיקאי לפי כמה שהוא עוזר לך באופן אישי". וליברמן, מודה טנצר, עוזר. "שמעת על מישהו שאמר לך: איווט הבטיח לי ולא קיים?" שואל אפשטיין.
שותפים למאבקים חברתיים רבים

הפעילות הזו מזכירה את ש"ס, אבל בישראל ביתנו דוחים בתוקף את ההשוואה. אנחנו לא מפלגה סקטוריאלית, אומרים שם. לפחות 50% מהפניות, הם טוענים, לא באות מהציבור הרוסי. לדוגמה הם מביאים את הפעילות הענפה של ישראל ביתנו בזמן מלחמת לבנון השנייה. "עד כמה שאני יודע, היינו המפלגה היחידה שהקימה מטה חירום", מספר דוד גודובסקי, ראש מטה הארגון במפלגה. "היו ארגונים התנדבותיים שפעלו, אבל לא מפלגות. היה לנו מטה בירושלים שעבד 24 שעות ביממה, ומטה קדמי לאספקת עזרה. היה לנו קל, כי ניצלנו את הרשת שלנו ברשויות המקומיות". ליברמן ניצח אישית על המבצע הזה. הוא חילק את הח"כים לגזרות, הורה להם לנסוע צפונה והגיע בעצמו מפעם לפעם. אדם שהיה מעורב בעבודות העמותות בצפון מספר כי היה מחיר לתמיכה הזו. "באחת הערים בצפון, סגן ראש העיר מטעם ישראל ביתנו לקח את חבילות המזון הסיוע וחילק אותן רק למי שהיה רשום לו ברשימות כמצביע של המפלגה", אומר אותו פעיל, "אם הוא ראה בית שלא הופיע ברשימות, הבית הזה לא קיבל". "שמעתי את הטענות האלה", מגיב גודובסקי, "לא היה ולא נברא. בעיר הזו סגן ראש העיר חילק 10,000 מנות והיו לנו שם רק 3,000 מצביעים. לא הסתכלנו מי הצביע לטובת מי". ובכל זאת, הרווח הפוליטי ברור. "מה שעשינו במלחמה ייתן לנו תוצאות פוליטיות", אומר אפשטיין, "אני כבר מרגיש את זה". הפעילות הזו מסבירה אולי את אחד הפרדוקסים המוזרים שאנשי הארגונים החברתיים נתקלו בהם. ישראל ביתנו, שההתייחסות היחידה אצלה במצע לעניינים כלכליים מדברת על נפלאות ההפרטה והיוזמה החופשית, נהפכה לשותפה למאבקים חברתיים רבים. בראש ובראשונה במאבק נגד תוכנית ויסקונסין, אבל גם במאבק נגד אנטנות סלולריות או למען זכויות עובדי קבלן, ששמטוב מכינה הצעת חוק לשיפור מצבם. "בעניין ויסקונסין פנינו לאנשים שאמורים להיות 'בראש שלנו', לח"כים מהעבודה וממרצ, אבל הם לא זזו", מספרת פעילה בכירה באחד הארגונים החברתיים, שמעידה כי הבטן שלה מתהפכת למשמע הידיעה שליברמן מצטרף לממשלה, "בישראל ביתנו התגייסו. יורי שטרן ושמטוב הובילו את המאבק הפרלמנטרי נגד ויסקונסין. זה התחיל אצלם ממקום מאוד סקטוריאלי, כי חלק גדול מנפגעי התוכנית הם עולים, אבל זה נהפך לעניין עקרוני. שטרן היה הכי בוטה במאבק שלו נגד התוכנית".
אווירה של הסתגרות

תוכנית ויסקונסין בנצרת (סוכנות ג'יני)
גודובסקי מסיר כל חשש כאילו ישראל ביתנו הפכה, רחמנא ליצלן, למפלגה סוציאליסטית. "ויסקונסין זה נטו סוציאליזם, ולכן אנחנו מתנגדים לוויסקונסין", מרגיע גודובסקי, "זה נטו סוציאליזם לשלוח אנשים לסלול כבישים. הפרטה זה בסדר, בוא נפריט את חברת החשמל, אבל ויסקונסין לא יוצרת עבודה חוץ מלפקידים שבכל מקרה היתה להם עבודה". שמטוב משוכנעת שתוכנית ויסקונסין רעה ו"פוגעת במסכנים", אבל גם היא אינה מסתירה את השיקול האלקטורלי. רוב נפגעי ויסקונסין הם עולים חדשים, אומרים בישראל ביתנו, והנושא לא יורד מסדר היום של התקשורת הרוסית. ליברמן מתגאה בהפרטת אל-על והתחבורה הציבורית בזמן שהיה שר התחבורה, אבל אין לו כנראה סיבה להתנגד למאבק נגד הפרטת שירות התעסוקה כאשר ההפרטה הזו פוגעת ישירות בציבור "שלו". הגישה הזו מסבירה אולי גם את גבולות הגזרה שקבעה לעצמה ישראל ביתנו במאבק נגד ויסקונסין. "כשהיה סיור של ישראל ביתנו לנצרת עילית, הציעו להם לרדת לנצרת הערבית, שם המצב של נפגעי ויסקונסין חמור יותר", מספרת אותה פעילה חברתית שהתפעלה מהתגייסותם של שטרן ושמטוב לטובת העניין, "אבל הם סירבו בנימוס. זה לא עניין אותם". "בנצרת האוכלוסייה אחרת לגמרי", מסבירה שמטוב, "זו לא אותה השכלה, לא אותה מנטליות, אלה אנשים אחרים לגמרי. יש לנו בעיה בנצרת עילית. היא נוסדה כעיר יהודית, אבל איכות החיים שם היא לא כמו בנצרת עילית, והערבים מעדיפים לגור אצלנו. לא פעם פניתי לתושבי העיר ואמרתי להם שיחשבו טוב טוב לפני שהם מוכרים את הדירות שלהם. זו לא גזענות, אבל כל אחד צריך לחיות במקום שלו". משהו מאווירת ההסתגרות הזו אפשר לשמוע גם בדבריו של אפשטיין. רק שאצלו היא מופנית לאו דווקא נגד ערבים. בישראל ביתנו לא פועלים כמו במפלגה של אלי ישי, הוא מסביר, משום ש"בש"ס השאיפות אחרות. ההשכלה אחרת, מספר הילדים אחר, להורים אין השכלה והם עובדים כדי לתת לילדים שלהם יותר ממה שהיה להם". הקהילה הרוסית, סבור אפשטיין, יכולה לשנות את המנטליות המקומית.
רוצה להיות ראש ממשלה

רוצה להפוך למנהיג לאומי, לא סקטוריאלי , לא רוסי
אבל בינתיים, ליברמן דוהר קדימה עם מה שיש. לפעילים הכיוון ברור. "איווט חותר להיות ראש ממשלה, הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שהוא יגיע לשם", אומר אדם שעבד אתו. "לאנשים שלו הוא תמיד אומר: אנחנו רצים מרתון". ליברמן רוצה להפוך למנהיג לאומי, לא סקטוריאלי, לא רוסי. לפי טנצר, הצעד הזה של ליברמן הוא ההימור הגדול של חייו. כרגע, טנצר מעריך כי הארגון המצוין של ליברמן והעובדה שהוא נמצא לבד ברחוב הרוסי, מבטיחים לו את רוב קולות הבוחרים הרוסים, יותר מ-20% מכלל המצביעים. אבל הבוחרים הרוסים הם הפכפכים, אין להם נאמנות פוליטית, וייתכן שבעיות הדיור ייראו להם יותר חשובות מהאיום האיראני, ואז הם יברחו מליברמן למישהו אחר. "ליברמן מרגיש את החולשה הכללית של המערכת הפוליטית", אומר טנצר, "והוא אומר לעצמו שכשהמערכת תתמוטט, הוא יוכל להגיד: אני היחיד שיכול להציל אותה. הוא חושב שהקרב שלו יהיה מול ביבי ולכן הוא מכוון אליו את האש. בקרב כזה, היכולת הארגונית של ליברמן תעזור לו מאוד, כי בכל מקרה יהיה לו ארגון יותר חזק מאשר לליכוד. אבל ארגון זה לא הכל, הוא לא מבטיח לו את הניצחון".

אסתרינה טרטמן - ח"כית משלנו

הכתבה פורסמה בחודש אוגוסט 2006 במקומון "הד הגבעה" המופץ בגבעת זאב ויישובי הסביבה

The power of the Nature

The rescue of a Sycomore fig + link in Hebrew

There is a construction of highway near Tel-Aviv. But there was an ancient Sycomore fig tree ( the best interpretation in English for the hebrew name Etz Ha-Shikma , this type of a tree already mentioned in Bible , for example in the book of the prophet Amos ).

So there was a need to organize a rescue and the mission was completed successfully.



I put the post in order to show our respect for the nature .

Link for the hebrew article :
http://news.walla.co.il/?w=//927379

Avigdor Liberman , the next PM of Israel.

Avigdor Liberman , the next PM of Israel.
אביגדור ליברמן , ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.







The reason for me to put this post is that somebody started to put talkbacs using my surname. While my name is quite common , the surname is rare , and that guy expresses opinions opposite to me. So here comes the post to show my real favorite politician.

A good article from a Lebanese journalist

copied as is from the URL http://www.menapress.com/article.php?sid=1479


The most hypocritical people on earth (info # 033007/6 EV) © Metula News AgencySunday 30 July [21:23:00 BST]
By Michael Béhé in Beirut




Translated from the French by Llewellyn Brown

Ména will continue to inform its readers of the evolution of the situation, by way of continuous official statements on this site for the minor developments, and by emailing “breaking news” to its subscribers, in the case of major events.

The politicians, journalists and intellectuals of Lebanon have, of late, been experiencing the shock of their lives. They knew full well that Hezbollah had created an independent state in our country, a state including all the ministers and parallel institutions, duplicating those of Lebanon. What they did not know – and are discovering with this war, and what has petrified them with surprise and terror – is the extent of this phagocytosis.

In fact, our country had become an extension of Iran, and our so-called political power also served as a political and military cover for the Islamists of Teheran. We suddenly discovered that Teheran had stocked more than 12,000 missiles, of all types and calibers, on our territory and that they had patiently, systematically, organized a suppletive force, with the help of the Syrians, that took over, day after day, all the rooms in the House of Lebanon. Just imagine it : we stock ground-to-ground missiles, Zilzals, on our territory and that the firing of such devices without our knowledge, has the power to spark a regional strategic conflict and, potentially, bring about the annihilation of Lebanon.

We knew that Iran, by means of Hezbollah, was building a veritable Maginot line in the south but it was the pictures of Maroun el-Ras and Bint J’bail that revealed to us the magnitude of these constructions. This amplitude made us understand several things at once : that we were no longer masters of our destiny. That we do not possess the most basic means necessary to reverse the course of this state of things and that those who turned our country into an outpost of their islamic doctrine’s combat against Israel did not have the slightest intention of willingly giving up their hold over us.

The national salvation discussions that concerned the application of Resolution 1559 and which included most of the Lebanese political movements were simply for show. Iran and Syria had not invested billions of dollars on militarizing Lebanon in order to wage their war, simply to give in to the desire of the Lebanese and the international community for them to pack up their hardware and set it up back home.

And then, the indecision, the cowardice, the division and the irresponsible behavior of our leaders are such that they had no effort to make to show their talent. No need to engage a wrestling match with the other political components of the Land of Cedars. The latter showed themselves – and continue to show themselves – to be inconsistent.

Of course, our army, reshaped over the years by the Syrian occupier so it could no longer fulfill its role as protector of the nation, did not have the capacity to tackle the militamen of the Hezb [hezb-Allah : the party of Allah. Translator’s note]. Our army whom it is more dangerous to call upon – because of the explosive equilibrium that constitutes each of its brigades – than to shut up behind locked doors in its barracks. A force that is still largely loyal to its former foreign masters, to the point of being uncontrollable ; to the point of having collaborated with the Iranians to put OUR coastal radar stations at the disposal of their missiles, that almost sunk an Israeli boat off the shores of Beirut. As for the non-Hezbollah elements in the government, they knew nothing of the existence of land-to-sea missiles on our territory… That caused the totally justified destruction of all OUR radar stations by the Hebrews’ army. And even then we are getting off lightly in these goings-on.

It is easy now to whine and gripe, and to play the hypocritical role of victims. We know full well how to get others to pity us and to claim that we are never responsible for the horrors that regularly occur on our soil. Of course, that is nothing but rubbish! The Security Council’s Resolution 1559 – that demanded that OUR government deploy OUR army on OUR sovereign territory, along OUR international border with Israel and that it disarm all the militia on OUR land – was voted on 2 September 2004.

We had two years to put implement this resolution and thus guarantee a peaceful future to our children but we did strictly nothing. Our greatest crime – which was not the only one! – was not that we did not succeed but that we did not attempt or undertake anything. And that was the fault of none else than the pathetic Lebanese politicians.

Our government, from the very moment the Syrian occupier left, let ships and truckloads of arms pour into our country. Without even bothering to look at their cargo. They jeopardized all chances for the rebirth of our country by confusing the Cedar Revolution with the liberation of Beirut. In reality, we had just received the chance – a sort of unhoped-for moratorium – that allowed us to take the future into our own hands, nothing more.

To think that we were not even capable of agreeing to “hang” Émile Lahoud – Al-Assad’s puppet – on Martyrs’ Square and that he is still president of what some insist on calling our republic… There is no need to look any further : we are what we are, that is to say, not much.

All those who assume public and communicational responsibilities in this country are responsible for this catastrophe. Except those of my colleagues, journalists and editors, who are dead, assassinated by the Syrian thugs, because they were clearly less cowardly than those who survived. And Lahoud remained at Baadbé [the president of the Lebanese Republic’s palace. Editor’s note]!

And when I speak of a catastrophe, I do not mean the action accomplished by Israel in response to the aggression against its civilians and its army, which was produced from our soil and that we did strictly nothing to avoid, and for which we are consequently responsible. Any avoiding of this responsibility – some people here do not have the minimal notions of international law necessary to understand! – means that Lebanon, as a state, does not exist.

The hypocrisy goes on : even some editorialists of the respectable L’Orient-le-Jour put Hezbollah’s savagery and that of the Israelis on a par! Shame! Spinelessness! And who are we in this fable? Poor ad æternum victims of the ambitions of others?

Politicians either support this insane idea or keep silent. Those we would expect to speak, to save our image, remain silent like the others. And I am precisely alluding to general Aoun, who could have made a move by proclaiming the truth. Even his enemy, Walid Jumblatt, the Druse leader, has proved to be less… vague.

Lebanon a victim? What a joke!

Before the Israeli attack, Lebanon no longer existed, it was no more than a hologram. At Beirut innocent citizens like myself were forbidden access to certain areas of their own capital. But our police, our army and our judges were also excluded. That was the case, for example, of Hezbollah’s and the Syrians’ command zone in the Haret Hreik quarter (in red on the satellite map). A square measuring a kilometer wide, a capital within the capital, permanently guarded by a Horla army [1], possessing its own institutions, its schools, its crèches, its tribunals, its radio, its television and, above all… its government. A “government” that, alone decided, in the place of the figureheads of the Lebanese government – in which Hezbollah also had its ministers! – to attack a neighboring state, with which we had no substantial or grounded quarrel, and to plunge US into a bloody conflict. And if attacking a sovereign nation on its territory, assassinating eight of its soldiers, kidnapping two others and, simultaneously, launching missiles on nine of its towns does not constitute a casus belli, the latter juridical principle will seriously need revising.

Thus almost all of these cowardly politicians, including numerous shiah leaders and religious personalities themselves, are blessing each bomb that falls from a Jewish F-16 turning the insult to our sovereignty that was Haret Hreik, right in the heart of Beirut, into a lunar landscape. Without the Israelis, how could we have received another chance – that we in no way deserve! – to rebuild our country?

Each Irano-Syrian fort that Jerusalem destroys, each islamic fighter they eliminate, and Lebanon proportionally starts to live again! Once again, the soldiers of Israel are doing our work. Once again, like in 1982, we are watching – cowardly, lying low, despicable, and insulting them to boot – their heroic sacrifice that allows us to keep hoping. To not be swallowed up in the bowels of the earth. Because, of course, by dint of not giving a damn for southern Lebanon, of letting foreigners take hold of the privileges that belong to us, we no longer had the ability to recover our independence and sovereignty. If, at the end of this war, the Lebanese army retakes control over its territory and gets rid of the state within a state – that tried to suffocate the latter –, it will only be thanks to Tsahal [the Israeli Defense Forces. Translator’s note], and that, all these faint-hearted politicians, from the crook Fouad Siniora, to Saad Hariri, the son of Lebanon’s plunderer, and general Aoun all know perfectly well.

As for the destruction caused by the Israelis… that is another imposture : look at the satellite map! I have situated, as best I could, BUT IN THEIR CORRECT PROPORTIONS, the parts of my capital that have been destroyed by Israel. They are Haret Hreik – in its totality – and the dwellings of Hezbollah’s leaders, situated in the large Shi’a suburb of Dayaa (as they spell it) and that I have circled in blue.

In addition to these two zones, Tsahal has exploded a nine-storied building that housed Hezbollah’s command, in Beirut’s city center, above and slightly to the left (to the north west) of Haret Hreik on the map. It was Nasrallah’s “perch” inside the city, whereby he asserted his presence and domination over us. A depot of Syrian arms in the port, two army radars that the Shiite officers had put at the Hezb’s disposal, and a truck suspected of transporting arms, in the Christian quarter of Ashrafieh.

Moreover the road and airport infrastructures were put out of working order : they served to provide Hezbollah with arms and munitions. Apart from that, Tsahal has neither hit nor deteriorated anything, and all those who speak of the “destruction of Beirut” are either liars, Iranians, anti-Semites or absent. Even the houses situated one alley’s distance from the targets I mentioned have not been hit, they have not even suffered a scratch; on contemplating these results of this work you understand the meaning of the concept “surgical strikes” and you can admire the dexterity of the Jewish pilots.

Satellite map of Beirut (Google Earth)
Circled in red, the razed area, in blue, area where the dwellings belonging to the terrorist organization’s top brass have been destroyed (Michael Béhé)

Beirut, all the rest of Beirut, 95% of Beirut, lives and breathes better than a fortnight ago. All those who have not sided with terrorism know they have strictly nothing to fear from the Israeli planes, on the contrary! One example: last night the restaurant where I went to eat was jammed full and I had to wait until 9:30 pm to get a table. Everyone was smiling, relaxed, but no one filmed them: a strange destruction of Beirut, is it not?

Of course, there are some 500,000 refugees from the south who are experiencing a veritable tragedy and who are not smiling. But Jean [Tsadik. Editor’s note], who has his eyes fixed on Kfar Kileh, and from whom I have learned to believe each word he says, assures me that practically all the houses of the aforesaid refugees are intact. So they will be able to come back as soon as Hezbollah is vanquished.

The defeat of the Shi’a fundamentalists of Iranian allegiance is imminent. The figures communicated by Nasrallah’s minions and by the Lebanese Red-Cross are deceiving: firstly, of the 400 dead declared by Lebanon, only 150 are real collateral civilian victims of the war, the others were militiamen without uniform serving Iran. The photographic report “Les Civils des bilans libanais” made by Stéphane Juffa for our agency constitutes, to this day, the unique tangible evidence of this gigantic morbid manipulation. Which makes this document eminently important.

Moreover, Hassan Nasrallah’s organization has not lost 200 combatants, as Tsahal claims. This figure only concerns the combats taking place on the border and even then the Israelis underestimate it, for a reason that escapes me, by about a hundred militiamen eliminated. The real count of Hezbollah’s casualties, that includes those dead in Beirut, the Bekaa Valley, Baalbek and their other camps, rocket and missile launchers and arms and munition depots amounts to 1,100 supplementary Hezbollah militiamen who have definitively ceased to terrorize and humiliate my country.

Like the overwhelming majority of Lebanese, I pray that no one puts an end to the Israeli attack before it finishes shattering the terrorists. I pray that the Hebrew soldiers will penetrate all the hidden recesses of southern Lebanon and will hunt out, in our stead, the vermin that has taken root there. Like the overwhelming majority of Lebanese, I have put the champagne ready in the refrigerator to celebrate the Israeli victory.

But contrary to them – and to paraphrase Michel Sardou [a French singer. Translator’s note] –, I recognize that they are also fighting for our liberty, another battle “where you were not present”! And in the name of my people, I wish to express my infinite gratitude to the relatives of the Israeli victims – civilian and military – whose loved ones have fallen so that I can live standing upright in my identity. They should know that I weep with them.

As for the pathetic clique that thrives at the head of my country, it is time for them to understand that after this war, after our natural allies have rid us of those who are hindering us from rebuilding a nation, a cease-fire or an armistice will not suffice. To ensure the future of Lebanon, it is time to make peace with those we have no reason to go to war against. In fact, only peace will ensure peace. Someone must tell them because in this country we have not learnt what a truism is.

Note :

[1] Michael Béhé is alluding to the book Le Horla, by Guy de Maupassant [Editor’s note].

I have to put a post in hebrew .It's about our internal politics. כתבה של אביגדור ליברמן במעריב

הכתבה התפרסמה באתר של מעריב

קישור לכתבה :

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/471/762.html

אני שם כאן את הכתבה , כולל התגובות . בסוף הפוסט , לאחר התגובות יש את התשובה המפורטת שלי למר יגאל כהן המרבה להגיב .

מציאות מדומה
אביגדור ליברמן סבור כי זה הזמן למנהיגים שמעצבים את המציאות במעשים ולא בספינים
29/8/2006

נראה כי הממשלה ממשיכה לנהל את המדינה בדיוק באותה צורה כושלת שבו ניהלה את המלחמה – המון דיבורים ומעט מאד מעשים. ראש הממשלה מצהיר שהוא אחראי, אבל נמנע מלהקים את הגוף החוקר היחיד שיכול להכריח אותו לשאת באחריות הזאת. שר הביטחון מדבר על הישגים מדיניים, אך ההישג המדיני היחיד שאפשר למנות הוא העברת שגרירויות קוסטה-ריקה ואל-סלבדור אל מחוץ לירושלים הבירה. השר לבטחון פנים מדבר על חזון של שלום עם סוריה, אך ראש הממשלה שולל. שר האוצר רץ לקנות בית בגולן, ושר הביטחון מזגזג בעניין. הייתי רוצה להאמין שהדברים נאמרים בתום לב, שאולמרט ופרץ חיים במעין "מציאות מדומה" שבה הכל מתנהל כשורה, ויש תוכנית ויש חזון. האופציה השנייה צריכה להדאיג את אזרחי

מדינת ישראל הרבה יותר, והיא שאולמרט ופרץ מציגים מצג שווא ביודעין, ומקווים שהמציאות תתיישר על פיה. בתקופה רגישה כל כך במזרח התיכון, שבה אנו עלולים למצוא את עצמנו בעימות חזיתי-גרעיני מול איראן, עם ממשלת חמאס נושפת בעורף, וחיזבאללה וסוריה ממתינים באגפים, אין מקום למנהיגים המאמינים שהם יכולים לעצב את המציאות במשחקי מילים ובספינים לתקשורת. דרושים מנהיגים המעצבים את המציאות במעשים. לא עוד נוויל צ'יימברלין המנפנף בדף נייר עם חתימתו של היטלר המכריז "הבאתי שלום לעולם", אלא צ'רצ'יל היוצא למלחמה מול אויבי הציוויליזציה.

הגענו ליישורת

הדבר נכון גם לגבי סדר היום החברתי. נדמה שמעולם לא קמה ממשלה שדיברה כל כך הרבה על האוכלוסיות החלשות, ועשתה למענם כל כך מעט. אפילו אם נסלח לממשלה שלא קידמה אפילו חוק חברתי משמעותי אחד במאה ימיה הראשונים, איך אפשר להסביר את נטישת האוכלוסיות החלשות בימי המלחמה? איך ממשלת אולמרט-פרץ מסבירה את העובדה כי במשך 33 ימים הופקרו במקלטים בקריית-שמונה ובשאר ערי הצפון כל החלשים, העניים, העולים והזקנים, ללא אוכל, מים, שירותים, שירותי רווחה או רפואה? איך מסבירה ממשלת אולמרט-פרץ כי כל משרדי הממשלה בצפון נסגרו על היום הראשון של המלחמה, ורק תודות לאזרחים שאיכפת להם לא מתו אנשים במקלטים מרעב ומחולי. איך מסבירה ממשלת אולמרט-פרץ את העובדה כי עיר אוהלים שאזרח פרטי יכול להרים בארבעה ימים, הממשלה מצליחה להרים רק יום לאחר תום המלחמה?הסיבה שיש כל כך הרבה קולות ומסרים שונים העולים ממאהל המחאה בגן הוורדים היא שיש כל כך הרבה כשלים, נכשלים ומכשילים. אם היתה רק בעיה אחת, הרי שאפשר היה לתקן מיד ולהמשיך בסדר היום. כולם צודקים – גם חיילי המילואים הקוראים לשלישייה להתפטר, גם התנועה לאיכות השלטון הקוראת לוועדת חקירה ממלכתית וגם המשפחות השכולות הקוראות לשניהם גם יחד.בזמן המלחמה קיבלה הממשלה תמיכה בלתי מסוייגת מהאופוזיציה, על פי האימרה "אין מחליפים סוסים בעלייה". ובכן, הגענו ליישורת. העלייה הגדולה עוד לפנינו, אבל אין זמן מתאים מהיום להחליף את המנהיגות. אין מנוס מללכת לבחירות, על כל המשמעויות הבלתי רצויות. ככל שראש הממשלה ימשוך יותר זמן, הלחץ הציבורי יילך וייגדל, והתמיכה בו תלך ותשחק.ח"כ ליברמן הוא יו"ר מפלגת ישראל ביתנו

תגובות
את כל התגובות העתקתי לחלק של התגובות .

סוף התגובות

ומהי הסיבה שהבאתי לכאן את הכתבה ובעיקר את התגובות עליה ?

כל מי שנתקל ברחבי הרשת בכתבה שהנושא\נשוא שלה או הכותב הוא בנימין נתניהו או אביגדור ליברמן , ימצא קרוב לוודאי בין הטוקבקים את תגובתו של מר יגאל כהן מרחובות . לפעמים יש 3-4 טוקבקים והנושא מתפתח לפורום של ממש.

הטוקבקים של מר יגאל כהן הם אובססיביים ומלאי טינה אישית לשני האישים האלה. המשותף להם הוא שקרוב לוודאי , אחד מהם יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. אני אישית מקווה שזה יהיה אביגדור ליברמן.

מתגובותיו הרבות של מר יגאל כהן לא ניתן כ"כ ללמוד על השקפת עולמו , תכניתו המדינית או בכלל דעותיו בנושא זה או אחר . האיש חסר כל תובנה פוליטית והבנת המציאות במזרח התיכון . כך למשל אני מביא קישור למאמר ב-NFC מחודש יוני השנה ( כחודש לפני פרוץ המלחמה ) על המתרחש בלבנון ובתגובתו מדבר מר כהן על ”שירת הברבור של חיזבאללה".

http://www.nfc.co.il/archive/001-D-72992-00.html?tag=11-17-54
http://www.nfc.co.il/replyes/showReply.asp?docId=72992&subjectId=1&id=551979

בנימין נתניהו מכונה בתגובותיו "קרוק" ( נוכל באנגלית = CROOK ) ואילו אביגדור ליברמן מכונה שומר הברים לפעמים הוא משתמש בשמות גנאי , כמו "נהנתניהו" ו-"דוברמן". המנטרה הזאת חוזרת כל הזמן. אם ניקח את כל תגובותיו של מר יגאל כהן ונקבצם לספר ( שיהיה עבה מאוד ) – יתברר שזהו אחד הספרים המשעממים ביותר . בטוחני שגם מתנגדי ביבי וליברמן לא ימצאו בספר שכזה עניין רב.

לאחרונה , כנראה שלאחר שהבין כי הוא מתחיל להימאס על הציבור , החליט אדון כהן לגוון מעט את תגובותיו. אך היות ואינו מונע ממניעים אידיאולוגיים , אלא רק עקב טינה אישית , כל מה שיוצא מפרי עתו \ מקלדתו – הוא רק עוד ועוד השמצות. כך הוא מכנה את "אלכס מהכרמל" בשם אולקוס , לשיתוף פעולה בין 2 מפלגות האופוזיציה הגדולות הוא קורא "ביבירמן" ובאחת התגובות למאמר זה הוא השתלח אף בחברת הכנסת האהובה עלי , אסתרינה טרטמן. ( אגב אדון כהן , אסתרינה כותבים עם ת' ולא עם ט' ).

ח"כ טרטמן ( וגם לא ביבי ) כלל לא הוזכרה בכתבה זו ואיני מוצא סיבה הגיונית , מדוע מר כהן מצא לו סיבה להשתלח בה. אם הוא חושש מהיותה שרת החינוך – אז אני דווקא חושב שזו תהיה ברכה לעם ישראל ולו רק בשל דוגמתה האישית כאמא למופת לארבעה ילדים שלא לדבר על אהבת העם והארץ . בקשר להופעותיה הטלוויזיוניות , לא מצאתי בתגובותיו של מר כהן הסבר , מדוע לדעתו יש לשדר את הופעותיה רק לאחר 10 בערב ומכל מקום איני מסכים איתו לחלוטין.

בקשר ל"מופע האימים" כדברי מר כהן – איני יורד לסוף דעתו , כי כרגיל הוא רק תוקף ואינו מנמק.
אם מדובר על הויכוחים קולניים עם ח"כים מסיעות ערביות – באמת חבל שאין גברים שיכולים לענות להם בצורה כה נחרצת. ואם מדובר על הופעה החיצונית של ח"כ טרטמן – אזי לדעתי זו בהחלט אחת הסיבות , אם כי לא העיקרית , מדוע היא כן ראויה לשמש ח"כית , שרה ואולי גם יום אחד ... טוב , לא ניסחף – היא רק בתחילת דרכה בקריירה הפוליטית.

בינתיים הייתי ממליץ למר כהן לנתב את האנרגיה הבלתי-נדלית שלו לעשייה חיובית ולעזרה לזולת . במקום להשתלח בח"כ טרטמן ללא סיבה , הייתי ממליץ לו ( ולכל אחד מן הגולשים ברשת ) להיכנס לאתר הכנסת , למצוא אחד הסיכומים של דיוני הועדה לביקורת המדינה , שם משמשת ח"כ טרטמן כמ"מ יו"ר הועדה ולראות , כיצד צריך לנהל ישיבה וגם ללמוד דרכי התבטאות נאותה.

בברכת שקט בגזרות הצפון והדרום ,

אמיל
http://www.emil-jakubowicz.blogspot.com/
emil.jakubowicz@gmail.com

The great "winner" of the last war

Some pictures , I took this year at my home

Some black humor in cartoons

Explanations in English will follow