כל מפלגה חייבת להגדיר לעצמה בצורה הברורה והגלויה ביותר, בלא לטשטש ומבלי להסתיר מאום, מה הוא חזונה ולהעמידו למשפט הציבור. מסמך זה הוא ניסיון כן ואמיתי להציג את תפיסת עולמה של "ישראל ביתנו", מבלי להשתמש במטבעות לשון שחוקות או בנוסחים מעורפלים המשאירים פתח לאי הבנות. מסמך זה מציג את חזון התנועה ואת קווי המדיניות המתחייבים ממנו.
המציאות הישראלית מורכבת וסבוכה, מלאת דילמות וצמתי הכרעה: בין מדינה יהודית לבין מדינה של יהודים או מדינת כלל אזרחיה; בין מדינת לאום יהודית לבין מדינת לאום אזרחית; בין מדינת לאום תרבותית למדינת לאום דתית; בין זהות גלובאלית-אוניברסאלית לבין זהות יהודית; בין זהות יהודית אורתודוכסית ואדוקה לבין יהדות ליברלית מקבלת ופתוחה; בין כלכלה חופשית לכלכלת רווחה; בין חינוך הישגי-אליטיסטי לחינוך הדוגל באינטגרציה, וזו רק רשימה חלקית.
עיקרון אחד מנחה אותנו לאורך כל הדרך: אחדות העם היהודי ושלמותה של החברה בישראל. הוא המצפן המורה לנו באיזה שביל לילך בהגיענו לצומת דרכים. הכי קל להיתפש לסיסמאות ולנפנף בקיצוניות שבהן בראש חוצות. אולם אנו מבקשים להימנע מבחירה דיכוטומית, פשוטה ופשטנית בפתרונות לעומתיים או בפתרונות בזק. אנו שואפים לבחור במענה הנכון, המציאותי והמאוזן ביותר, המבטיח את ליכוד השורות ואת גיבוש העם, כאיש אחד ובלב אחד. אנו מעדיפים לחפש מכנה משותף ולמצוא את שביל הזהב.
התמודדות זו המתווה את כיווני הדרך מחייבת מנהיגות. מספר ההגדרות למנהיגות רב כמעט כמו מספר האנשים שניסו להגדירה. עם זאת ברור לכולם כי ארבע הן התכונות אותן נבקש למצוא במנהיגות לאומית:
חזון – יכולת להצביע על כיוון ולהתוות דרך.
נחישות – יכולת הנעה באמצעות השראה אישית בהירה ונחרצת.
אמינות – מנהיגות הפועלת בהתאם לצו מצפונה ולטובת האינטרס הציבורי.
עשייה – יכולת להניע ולבצע מהלכים הנגזרים מהחזון, המקנים בטחון ותחושת בטחון לאזרחי המדינה.
חזון הוא אבן היסוד למנהיגות איכותית, ובמיוחד בתקופת בלבול, מבוכה ואובדן דרך בה אנו נמצאים כיום. בדרך כלל חזון הוא אידיאל ששואפים אליו ומטבעו נראה בלתי מושג, לא מציאותי ובמידת מה אף אוטופי. יש אפילו בחזון דבר מין החיזיון. אולם חזון הוא מה שמניע לעבר הישג. לא בכדי אמר הרצל "כל מעשה אדם תחילתו בחלום". גם חלומו של הרצל נראה בתחילת הדרך כאגדה. גם האידיאלים של המהפכה הצרפתית, ואפילו של אירופה המאוחדת נתפסו בראשיתם כפנטזיה. אבל עצם קיומם של החזונות התווה דרך וסופם שקרמו עור וגידים. הכל בעצם קרה בזכות הרוח הנושבת בדמה ובנשמתה של המנהיגות, בזכות האש הבוערת בעצמותיה. לכן כל מפלגה חייבת להעיז לחלום ולגלות מעוף. רק זו המגביהה עוּף היא זו המרחיקה ראוּת.
אך כשם שאי אפשר בלי חזון, כך גם אין די בחזון בלבד, משכנע ככל שיהא. חזון צריך להיות משולב ביחד עם המעש. פתגם סיני עתיק אומר, ובצדק, כי חזון בלי מעשה בצידו הוא חלום בהקיץ, ואילו מעשה ללא חזון הוא חלום בלהות. מנהיגות שהתוותה חזון צריכה להאמין בצדקתו ולהיות נאמנה לו. ללכת לאורו ולפעול להגשמתו בנמרצות ובנחישות בלתי מתפשרת, ביושרה ובאמינות. להיות מנהיגות שמבטיחה ומקיימת ואם אינה יכולה לקיים – לא מבטיחה. שלא מפחדת לומר בקול רם כשצריך את מה שכולם חושבים בשקט. שפיה וליבה שווים. רק מנהיגות כזו תצליח להוביל לשינוי אמיתי המבטיח בטחון ותחושת ביטחון, לכידות חברתית ומשמעות. נפוליאון טבע את האמרה: "צבא של עכברים עליהם מפקד אריה יכול לעשות יותר מצבא של אריות עליו מפקד עכבר". אכן למנהיגות תפקיד מכריע בחייה של אומה, ובתקופתנו אנו על אחת כמה וכמה.
ממעוף הציפור, תפיסת עולמה של "ישראל ביתנו", נראית כפירמידה: בבסיסה - העיקרון של בטחון מרובע, הכולל בטחון לאומי, בטחון אישי, בטחון כלכלי ובטחון חינוכי. במרכזה - שני נושאים המאפיינים במ
|
בטחון מרובע |
|
העם צביון היהודי יהודי
ומדינה |
| משטר יעיל |
בטחון לאומי, בטחון אישי, בטחון כלכלי ובטחון חינוכי
במסמך זה נטפס במעלה הפירמידה מהמסד ועד הטפחות.
ביטחון לאומי
מתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל ועד היום תופס נושא הביטחון מקום מרכזי בהוויית חיינו. הוא מכתיב את מרבית סדרי החיים במדינה: מדיניות חוץ, פנים, שיקולי תקציב וכיווני התיישבות. מטעם זה נייחד גם אנו נתח משמעותי מהחזון לטובת נושא הרה גורל זה.
סוף מעשה במחשבה תחילה
הסיפור הישראלי - ערבי לא מתמצה במשולש אדמה-אדם-דם. מדובר בסיפור רב - זוויות. הזווית הקריטית בו היא הזווית העולמית. האמת היא שהמאבק העקוב מדם המלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה ועד עצם היום הזה הוא פרי פועלן של שתי תופעות כלל עולמיות:
התופעה הראשונה, היא ההתנגשות בין העולם המערבי וערכיו לבין האסלאם הקיצוני, כאשר ישראל, כנציגת העולם המערבי, ניצבת בקו החזית של עימות רב מימדי זה.
הקביעה שהסכסוך הישראלי – ערבי הוא לב ליבו של הסכסוך במזרח התיכון היא קביעה מוטעית ומטעה. הסכסוך הוא רק ביטוי אחד מיני רבים של מאבק העולם הפונדמנטליסטי כנגד כל תפיסת חיים המנוגדת לרוח האסלאם . למאבק זה עוד שלל ביטויים: כמו קיומו של פסק הלכה המורה על גזר דין מוות לסלמאן רושדי, מבלי שאף מנהיג פוליטי או רוחני בעולם המוסלמי מגנה זאת; כמו הרס פסלי הבודהה על ידי הטליבאן באפגניסטן ללא שום גינוי מצד המנהיגות המוסלמית; כמו התגובה של העולם המוסלמי לנאום האפיפיור ולקריקטורות של הנביא מוחמד; או כמו המרוץ האיראני אחר נשק גרעיני המאיים על העולם המערבי כולו.
ברור גם כי לפיגועים בלונדון, במדריד, בניו יורק ובמקומות אחרים על פני הגלובוס אין כל קשר לסכסוך הישראלי – ערבי או הישראלי – פלסטיני. אירועים אלה גם הם כקודמיהם חלק מהמתקפה האסלאמית הרדיקאלית על העולם החופשי.
אף בזירה המזרח תיכונית עצמה, 95% מהקורבנות הן תוצאה של מאבקים פנימיים אלימים בתוככי העולם המוסלמי, ולא פועל יוצא של הקונפליקט הישראלי - ערבי. כמו מלחמת אירן – עיראק ומלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, כמו מלחמת האזרחים בלבנון ומלחמת האחים בעזה, או כמו האירועים באלג'יר ובתימן.
התופעה השנייה, היא תופעת המיעוטים. רק באחרית הימים יגור "זאב עם כבש" ו"גדי עם נמר" ירבוץ. בימינו אנו חוקי הטבע לא צפויים להשתנות. היכן שחיים יחדיו שני עמים או דרות בכפיפה אחת שתי דתות – שם קיים פוטנציאל לחיכוך. כך היה הדבר בצפון אירלנד במשך כמה מאות שנים, כך באזור הקווקז ברוסיה, בבלקן ואפילו בקנדה הפורחת. והדברים נכונים שבעתיים לגבינו, כאשר מאבק הזהויות הוא כפול - גם דתי וגם לאומי - ובהיותו כזה, הוא עמוק ומסובך עוד יותר.
כרוניקה של כשלון ידוע מראש
הכמיהה לשלום או השאלה הרטורית האם "לנצח תאכל חרב"? והמרדף אחר מענה גרמו לעיוותים חריפים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. גם הניסיונות להשיג שני יעדים בו זמנית – שלום ובטחון – התגלו כתקוות שווא, וכאשליות שסופן אכזבה.
ההנחה השחוקה הנפוצה בקרב חוגים רבים לאורך זמן היא כי שורש הסכסוך הישראלי-ערבי הוא טריטוריאלי. מכאן נובעת התקווה כי ויתורים טריטוריאליים יביאו לסוף עידן המלחמות ולתחילת עידן השלום עם שכנינו. מכאן גם הייאוש מן האמונה כי לסכסוך הישראלי-ערבי פתרון בר קיימא.
תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הניסיון המצטבר של ישראל לאורך שנות קיומה. די בשני המקרים האחרונים בהם וויתרנו על שטח עד הגרגיר האחרון – בלבנון וברצועת עזה – כדי להוכיח בדיוק את ההיפך: לא רק שוויתורים טריטוריאליים אינם מביאים עימם שלום, אלא הם מובילים ישירות להסלמה ולהחרפת הטרור. אחרת איך אפשר להסביר שדווקא משני המקומות האלה נפתחה הרעה, החיזבאללה מלבנון והחמאס מעזה . גם מבט רחב יותר מביא אל אותה המסקנה. הרי ישראל ויתרה עד היום על שטח המהווה כמעט פי שלוש משטחה הכולל - ושלום אַָין. השלום – רק הולך ומתרחק ה ו ל ך ו מ ת ר ח ק, והתקוות להשיגו רק מתפוגגות ונגוזות.
העיקרון הזה של "שטחים תמורת שלום", המושתת על תפיסת הסכסוך כטריטוריאלי, הוא עיקרון מוטעה ומטעה המוביל לכל היותר למבוי סתום. האבחנה השגויה מוליכה לכישלון ידוע מראש.
מכאן גם נובעים המשגים במדיניות החוץ של ישראל. המשגה הבסיסי הוא שכנגד התזה של שכנינו – זכות להגדרה עצמית או שתי מדינות לשני עמים – לא מוצגת תזה נגדית. הסברת עמדותיה של ישראל מחייבת התמודדות ברמה האינטלקטואלית, ולא בנוסח סיסמאות משיחיות כמו "אף שעל". על מדינת ישראל להסביר שהעמדות האנטי-ישראליות המובלות על ידי מנהיגי האיסלאם הקיצוני והרווחות בחוגים רבים גם במערב הן המשך ישיר של האנטישמיות הקלאסית. שהתביעה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולזכות השיבה היא הסוואה לניסיון של הזרם הקיצוני בעולם המוסלמי להשמיד את מדינת ישראל. שהדרישה להגדרה עצמית היא תירוץ שנועד לסבר את אוזני שומעיו בלבד. וששתי מדינות לשני עמים זה לא מדינה וחצי לעם אחד וחצי מדינה לעם אחר.
לאור כל אלה, מובן למה ומדוע מדיניות הוויתורים הטריטוריאליים לא עונה על מצוקות המציאות. למה המחשבה שאופיו של הסכסוך הוא טריטוריאלי בעיקרו היא טעות קרדינאלית. ומדוע פשרה טריטוריאלית המושתתת על תפיסת הסכסוך כטריטוריאלי לא יכולה להביא – ולא תביא אף למעשה - לא לשלום ולא לביטחון, ואפילו לא לשקט זמני.
הבנה זו של הסכסוך הביאה אותנו להתנגד בזמנו לתוכנית מפת הדרכים ולמהלכי ההתנתקות. תוכנית ההתנתקות היא פרי באושים של חוסר תכנון וחשיבה לטווח ארוך, ראייה לטווח קצר וצר ושל אדישות או עצימת עיניים מכוונת משורשיו האמיתיים של הסכסוך. בתוכנית כמו תוכנית ההתנתקות יש בכדי להחליש את חוסנה של המדינה, לשדר מסר מעוות בדבר כדאיות הטרור ולהוביל לשסע עמוק, חריף והרסני בחברה הישראלית. מעבר לכל אלה, ואולי אף החשוב מכולם, תוכנית כמות זו יוצרת חוסר איזון מוחלט: מצד אחד, מדינה פלסטינית הומוגנית בלי אף יהודי ומצד שני, מדינת ישראל כמדינה דו-לאומית, הכוללת בגבולותיה הצרים למעלה מ-20% בני מיעוטים העלולים להיות מופעלים מבחוץ על ידי הרשות הפלסטינית. רבים מהם כבר הצהירו בגלוי על חוסר נאמנותם למדינה. מצב זה, עלול להביא כבר בטווח הקצר לקריסתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ויתכן אף שכמדינה בכלל.
פרשות הדרכים של ישראל
מדינת ישראל ניצבת על פרשת דרכים גורלית: להיות מדינת "נפש יהודי הומיה" או מדינת "נפש ישראלי הומיה". הויכוח הפנימי המתנהל בחברה הישראלית בקשר לסכסוך הישראלי - ערבי איננו גיאוגרפי בעיקרו, כי אם דמוגראפי . הויכוח סובב סביב שאלת אופייה העתידי של ישראל וגורלו של החלום הציוני - האם היא תישאר מדינה יהודית וציונית או שמא תהפוך למדינת כל אזרחיה. כלומר הפולמוס אינו טכני במהותו אלא רעיוני - על עצם המשמעות "להיות עם חופשי בארצנו" .
מפרשת דרכים ראשית זו מתפצלת לה פרשת דרכים משנית יותר: דחיית פשרה טריטוריאלית או הענות לה. הפשרה היחידה שבכוחה להבטיח את אופייה היהודי של ישראל ולהגשים את שאיפתה הציונית להיות כבית מוגן לעם היהודי, היא פשרה טריטוריאלית המשועבדת לשני עקרונות אלה: הראשון, הוא עקרון ההדדיות – "שלום תמורת שלום" או "שטחים תמורת שטחים", להבדיל אלפי הבדלות מעקרון החד כיווניות – "שלום תמורת שטחים". השני, הוא עקרון האחדות המחייב פשרה טריטוריאלית אשר עליה יש קונצנזוס רחב בעם היהודי, כי בהתנגשות בין שלמות העם לבין שלמות הארץ, שלמות העם עדיפה , ולשמירת הלכידות הלאומית משמעות מרבית. השלום עם האחר הוא חשוב, אך קודם לו השלום בתוכנו.
בל נתפתה לקיצורי דרך. כשבחרה ישראל לאורך שנות קיומה, ואפילו רק לאחרונה, בדרך הקצרה ביותר, התחוור לה במוקדם או במאוחר כי מדובר בדרך ללא מוצא. כי היא אינה מובילה לשום מקום ולעיתים כי אף אין ממנה כל דרך חזרה. הלקח המיידי שיש להפיק מטעות בניווט הוא לא לחזור על אותה הדרך פעמיים, אלא לבחור בדרך אחרת. גם באם היא מיועדת מלכתחילה למטיבי לכת, גם באם היא נחזית בראשיתה כארוכה וקשה, גם באם דרך לא סלולה היא וגם באם מכוסה היא באבני נגף, בקוצים ובדרדרים. דרך זו תתברר לבסוף כדרך הקצרה הקלה והבטוחה ביותר, ואולי אף היחידה, אל עבר היעד הנכסף.
מן הכלל אל הפרט
כמי שמאמינים כי הסכסוך הוא חלק מהמערכה העולמית המתנהלת כנגד כל אורח חיים השונה מרוח האסלאם וכי הוא תולדה של החיים המשותפים של בעלי זהויות שונות; וכמי שמשוכנעים כי הסכסוך הישראלי-ערבי הוא לא רק על מידותיה של אדמת ארץ ישראל אלא בעיקר על מידותיה של מדינת ישראל – הפתרון היחיד האפשרי לדעתנו הוא חילופי שטחים ואוכלוסיות . עיקרו של רעיון זה הוא הפרדה בין העם היהודי לעם הערבי ויצירת מסגרת מדינית נבדלת לכל אחד מהם. אמנם פתרון זה מצריך ניתוח כירורגי כואב, אך הוא בעצם המזור היחיד הקיים למכאובינו. רק הוא יכול להגן על אופייה וצביונה היהודי של המדינה, להבטיח רוב יהודי מובהק בטווח הקרוב והרחוק וריבונות יהודית ולשמור על בטחונה, יציבותה וצמיחתה הכלכלית של ישראל. זהו העיקרון שעמד ביסודה של החלטת האו"ם , הידועה בשם תוכנית החלוקה, וזה גם העיקרון שהוכיח את עצמו במקומות אחרים, דוגמת קפריסין. הרי מה היה בקפריסין? בתחילת שנות השבעים, יצרו החיים המשותפים בין התורכים והיוונים חיכוך מתמשך שהתפתח עם הזמן לסכסוך עקוב מדם ורווי סבל. והנה, לאחר שבשנת 74' הופרדו שני העמים, והתורכים רוכזו בצד אחד של האי ואילו היוונים בצידו האחר, חזרו החיים למסלולם. אכן עד היום אין הסכם שלום בין שני חלקי קפריסין, אך יש בטחון, יציבות ושגשוג. ואם גם לנו יהיו כל אלה – דיינו.
הנדבך הנוסף המבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית הוא חוק אזרחות חדש, המתנה קבלת אזרחות ישראלית בהצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית, לסמליה ולריבונותה ובחובה לשרת את המדינה במסגרת שירות צבאי או אזרחי חלופ י. מי שיעשה כך, ללא הבדל דת, לאום, גזע או מין, יהיה אזרח שווה זכויות וחובות לכל דבר ועניין. מי שלא, יוכל להמשיך להתגורר כתושב קבע הנהנה מכל הזכויות, מלבד הזכות לבחור ולהיבחר.
אם הנעת תהליך היא צעד לא פשוט, הרי שהובלת שינוי חד קשה שבעתיים ודורשת אומץ. אומץ להשתחרר מהקיבעון המחשבתי ולהיפתח לכיוון חדש. בדומה למציאות הפנימית, גם המציאות האזורית החיצונית מחייבת חשיבה ישראלית רעננה ומחודשת.
הביצה העזתית
למרות הנסיגה מעזה היא עדיין עמוק בתוכנו ועוד יותר – אנחנו עמוק בתוכה. האבסורד הגדול ביותר הוא בכך שאנו אלה הדואגים להנעתם ולשימונם של גלגלי הטרור הדוהרים לעברנו. מדוע ישראל צריכה לספק חשמל למחרטות לייצור קסאמים המשוגרים לעבר שדרות ואל תחנת כוח רוטנברג שבאשקלון המעבירה אליה חשמל ? מדוע על ישראל לספק דלק, תקשורת מים ומשאבים אחרים לשוחרי טרור או לנותני החסות לטרור המופנה כנגדה? מדוע ישראל צריכה לספק לעזה שירותי נמל ולהעביר סחורות המיועדות לרצועה? מדוע על ישראל להעביר לרשות הפלסטינית מדי שנה החזרי מס בגובה מיליארדי שקלים? הגיע הזמן שנתחיל לענות לעצמנו. השתיקה של ישראל תמוהה ושלא לומר מביכה. מעולם לא הגיש הנידון למוות את החבל לתליין.
כיום, מדינת ישראל מציבה לנגד עיניה רק שתי אלטרנטיבות: מחד, להמשיך כתמול שלשום - להזין את הטרור, להעניק לו לגיטימציה במו ידינו ולשלם מדי פעם מס שפתיים בכדי להשקיט את מצפוננו. מנגד, יש מי שמציע לשנות את המדיניות כלפי רשות הטרור, להכיר בה ולנסות לנהל איתה משא ומתן מדיני. שתי האלטרנטיבות הללו גרועות באותה המידה. שתיהן מעניקות הכשר לציר הרשע. שתיהן מעמידות בסימן שאלה גדול את עתידה של מדינת ישראל.
במקום שתי חלופות הרסניות אלו, אנו מציעים אלטרנטיבה אחרת: העברת מסר חד משמעי, המלווה בשורה של צעדים מעשיים, שביסודו ההנחה לפיה לשותפות בציר הרשע יש מחיר כבד.
ניתוק של עזה מהגדה המערבית
בלב התוכנית על מדינת ישראל לנתק את רצועת עזה מיהודה ושומרון, גם ברמה הפוליטית-מדינית וגם ברמה הפרקטית. ישראל צריכה להפסיק לראות את עזה ואת הגדה המערבית כעשויות מקשה אחת. ישראל צריכה לראות בעזה ובגדה המערבית שתי ישויות נפרדות, שאין ביניהן כל קשר, ולו מקרי, כך שכל אחת מהן תזכה ביחס היאה לה, למציאות הביטחונית ולאינטרס הישראלי. והדברים נכונים פי כמה וכמה לנוכח המציאות שנוצרה בעקבות השתלטות החמאס על רצועת עזה. מציאות זו מחייבת עוד יותר מתמיד הפרדה רעיונית ומעשית בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון והתייחסות שונה מן היסוד כלפי כל אחת מהן מצידה של ישראל.
ברמה הפוליטית-מדינית, כל משא ומתן שישראל תנהל עם הרשות הפלסטינית יתייחס אך ורק ליהודה ושומרון, ואילו עזה תוגדר כישות מדינית עצמאית עוינת לכל דבר ועניין. ברמה הפרקטית, הניתוק בין השתיים צריך לבוא לידי ביטוי בעיקר בהטלת איסור גורף על כל מעבר בין עזה ליהודה ושומרון, הן של סחורות והן של בשר ודם, בין אם דל הוא ובין אם רם.
ניתוק של עזה מישראל – ניתוק ולא התנתקות
מדינת ישראל צריכה לחתוך גם את חבל הטבור המחבר בינה לבין עזה. על ישראל להכריז לאלתר קבל עם ועולם כי תוך פרק זמן סביר כל קשר בינה לבין עזה יפסק לחלוטין: תושבי עזה לא יוכלו לצאת מעזה ולעבוד בישראל או לבקר בתחומיה לכל צורך. כל המעברים בין ישראל לרצועה יסגרו. לא יועברו לרצועה טובין, מכל מין שהוא, מתחומי ישראל. נמלי ישראל יפסיקו לספק שירותי הובלה ימית ושירותי נמל ולא ישמשו כצינור להעברת מטענים המיועדים לרצועה. לא יגבו מיסים לטובת הרצועה ולא יועברו אליה או יופשרו למענה כספים ישראליים, לרבות כאלה שנגבו כביכול בשמה ועבורה. ישראל לא תעמיד לרשות עזה תשתיות ומשאבים מכל סוג שהוא ועל זו יהיה להשיגם בכוחות עצמה מכתובת אחרת. דין עזה כדין סיני: כשם שישראל לא המשיכה לספק מרצונה החופשי דבר לסיני לאחר שיצאה ממנה, אין שום סיבה שהיא תתנהל אחרת כלפי עזה, כל שכן במציאות הנוכחית. כל עוד לא תושלם בדרך זו ההתנתקות שבוצעה, היא אינה אלא תוכנית פינוי חסרת תכלית ותוחלת, כפי שנראתה מלכתחילה.
עד לניתוק, לאחריו ובמקביל לו, על ישראל לנקוט ביד קשה כנגד כל איום ביטחוני שיופנה כנגדה מצד עזה ולפעול לסיכולו בכל אמצעי העומד לרשותה, בדומה לאופן בו אמורה מדינה ריבונית להגן על אזרחיה מפני מי שמבקש להרע לה. פשוט מאוד, דין שדרות כדין רימל (שכונת היוקרה העזתית): אם שדרות תפגע שכונת רימל תפגע, באותה המידה לפחות.
מציאות ביטחונית זו תשתנה רק בתנאי שנאט"ו והאיחוד האירופי יטלו אחריות מלאה על הנעשה ברצועת עזה: כוחות נאט"ו יפעלו לאכיפת הסדר הציבורי ולשימור היציבות הביטחונית באזור והאיחוד האירופי, בד בבד, ישא באחריות להקים ולפתח תשתיות חלופיות ומקומות תעסוקה לתושבי הרצועה. הפעילות הכלכלית הזו חייבת כמובן לכלול ליווי צמוד ופיקוח שוטף אחר תהליך ההקמה והפיתוח, מראשיתו ועד סופו. אחרת הכסף פשוט יתאדה, במקרה הטוב, וישמש למימון הטרור נגד ישראל ונגד אותם כוחות בינלאומיים, במקרה הרע. בשורה התחתונה, המודל הסופי של עזה חייב להיות מושתת על מודל הונג קונג, וללא כל זיקה ליהודה ושומרון.
ישראל וסוריה – לאן?
חולשתו העיקרית של המערב היא בקריאת המפה הגיאו-פוליטית ובהבנת המתרחש בקרב המדינות הנושקות לישראל מצפון: בזיהוי שאיפתה האמיתית של סוריה ובניתוח נכון של התהליכים הפוקדים את לבנון.
האמת ההיסטורית היא ששליטי דמשק תמיד חלמו, ועודם, על סוריה הגדולה כשכוונתם העיקרית היא ללבנון, כאשר רמת הגולן היא יותר תירוץ וכלי תעמולה מאשר רצון של ממש. סוריה עדיין רואה בלבנון כחלק אינטגראלי משטחה . אחרת איך אפשר לתרץ את העובדה שהיא מעולם לא סימנה במפותיה את קו הגבול שבינה לבין לבנון ולא התירה פתיחת שגרירויות בשתי הבירות?!
שאיפה זו של הסורים אינה בגדר חלום בלבד. היא שאיפה העומדת להגשים את עצמה כבר בעתיד הנראה לעין: כל המאמצים לטובת ביסוס המשטר הקיים בלבנון ולחיזוק מעמדו של סניורה עצמו לא יועילו. לאור הברית הקיימת בין חיזבאללה לבין חלק מהנוצרים, ובראשם מישל עאון, ניכר כי מעמדם של הגורמים הפרו-סוריים בלבנון יילך ויתחזק עד שלבסוף היא תיפול לידי השיעים. למעשה בו ברגע שנוצרה הקואליציה בין השניים הויכוח ההיסטורי הוכרע לטובת הסורים, הן על ידי חיזבאללה ולמרבה האירוניה, הן על ידי שנוא נפשם של הסורים – מישל עאון.
לבנון היא מקרה קלאסי בו המערב שוב איחר את הרכבת. כרגע אין כל שאלה מי ישלוט בלבנון בעתיד הקרוב ואילך. כל הסימנים מצביעים על כך שבמוקדם או במאוחר השלטון ייפול לידיהם של השיעים, השאלה היא רק מתי. שאלה נוספת, וחשובה אף יותר, היא מה בכוחנו לעשות בכדי להגן על אזרחי ישראל מפני תרחיש האימים הזה ועל מנת להבטיח את התגשמותו של תרחיש אחר. אסור להמתין לרכבת הבאה. זו לא תמהר להגיע, אם בכלל. כל שנותר הוא לדאוג שזו שיצאה לדרכה לא תגיע אל תחנתה הסופית– השתלטותו של האסלאם הרדיקלי על לבנון.
סביר להניח כי השתלטותם של הסורים על לבנון באמצעות חיזבאללה ויתר הגורמים הפרו-סוריים תרומם את רוחם של הסורים ובני בריתם ותעצים את המוטיבציה שלהם במאבקם נגד ישראל. שכרון חושים כזה עשוי לגרור בעקבותיו את שליטי דמשק ואת נסראללה להרפתקאות מסוכנות, העלולות להביא את גבולה הצפוני של מדינת ישראל לנקודת רתיחה מכרעת. לכן על ישראל להבהיר כבר עכשיו בכל לשון של אזהרה: כל פרובוקציה, קטנה כגדולה, תענה בתגובה ישראלית טוטאלית, נחרצת ונחושה, ללא היסוס וללא רתיעה. כל אובייקט שלטוני או כלכלי משמעותי יושמד. וכל איש החי על חרבו, באשר הוא, לא יהיה חסין מפני פגיעה ישראלית מהאוויר, מהים או מהיבשה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לסיים שום עימות עתידי, ללא ניצחון מובהק ושאינו מוטל בספק, ולו הקל שבקלים, בין עם הסורים ישירות ובין עם הלבנונים כשליחיה של סוריה. ברור כי הסורים מעניקים חסות מלאה לחיזבאללה, ואל לטעות בכך לרגע. חיזבאללה מתקיים אך ורק הודות לסיוע או גיבוי מוחלט מצד הסורים. ניתן לזהות בבירור את טביעות האצבע הסוריות במאבקו של חיזבאללה כנגד ישראל. לכן, יש לראות בסוריה כאחראית מלאה לכל חרחור ריב או מלחמה, אפילו במידה והוא מגיע לכאורה רק מכיוון לבנון, ולגרום לה לשלם מחיר יקר עבור מעשיה או מחדליה. על כל פנים, אסור שירחף מעל כל עימות עם ישראל, יהא מי שיהא בראשו, ולו צל צילו של סימן שאלה לגבי זהותו של המנצח או המפסיד, אלא יש להבטיח שיהא ברור באופן חד משמעי, עם שלושה סימני קריאה בולטים ומודגשים, כי ידה של ישראל על העליונה . כל תוצאה שהיא ניצחון בנקודות, ולא נוק-אאוט מוחץ, בעלת השלכות מרחיקות לכת והרות אסון מבחינת ישראל , אותן עליה ובכוחה למנוע.
סוריה חייבת להבין כי הסדר שלום איננו רק אינטרס ישראלי. התפיסה לפיה רק ישראל חפצה בשלום ולסוריה אין בעצם עניין בדבר היא מוטעית מיסודה. על סוריה והעולם כולו להבין ולהפנים כי הסדר שלום הוא אינטרס משותף. לסוריה יש הרבה מאוד מה להרוויח מהסדר שלום עם ישראל – כמו לצאת מרשימת ציר הרשע, להתקבל כמדינה לגיטימית בארצות הברית ולזכות בפיתוח מואץ של שוק הכלכלה והמסחר, ענף החקלאות ומשק המים - והרבה מאוד מה להפסיד אם הוא לא יושג. גם סוריה צריכה להוכיח כי פניה לשלום ולגלות נכונות אמיתית ומשכנעת כי ברצונה להגיע לכדי הסכמה באמצעים מדיניים, ולא צבאיים, ולא להסתפק רק בהפרחת סיסמאות מזויפות וריקות מתוכן. ההסדר האפשרי היחיד עם סוריה הוא כמובן הסדר שבבסיסו העיקרון של שלום תמורת שלום, הסדר המבטיח נוכחות ישראלית מלאה ברמת הגולן באמצעות חכירה לדורות עם אפשרות הארכה מעת לעת, בדומה להסדר עם ממלכת ירדן.
כל עוד סוריה לא תביע רצון מפורש, כן ואמיתי למצות את מסלול ההידברות וללכת בנתיב השלום אלא תעדיף את דרך הכוח ותבחר בנתיב המלחמה, בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות חיזבאללה, עליה לדעת כי ישראל תדע להגן על עצמה, על כל המשתמע מכך.
במקום סיכום
קשת האיומים והתרחישים המכוונת לישראל הולכת ומתעבה והיא מגוונת יותר מאי פעם. עובדה זו מחייבת את שינוי תפיסת הביטחון של ישראל. החשיבה הביטחונית כיום מפגרת בהרבה אחר המציאות המשתנה במהירות. השקט באזור יובטח אך ורק בתנאי שלמדינת ישראל יהיו העוצמה והכלים הנדרשים ליצירת הרתעה. כושר ההרתעה יישמר רק באם תנקוט ישראל במדיניות בטחון ברורה, יוזמת והחלטית, תגבה תג מחיר יקר ותנקוט ביד קשה ובלתי מתפשרת כנגד כל פגיעה בה.
ריבוי איומים ומאבקים אידיאולוגיים פנימיים הפכו את ישראל למדינה מגיבה ולא יוזמת. העדר היוזמה נוגע גם למדיניות החוץ החסרה מרכיבי תכנון והגדרת יעדים ברורים. לא לחינם אמר הנרי קיסינג'ר כבר בשנות השבעים כי "לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים". כפי שבמסגרת המדיניות הכלכלית נקבע בכל שנה יעד האינפלציה, כך יש לקבוע יעדים מוצהרים, מדידים וקוהרנטיים במדיניות החוץ של ישראל.
אחד מהיעדים הברורים של "ישראל ביתנו" בתחום מדיניות החוץ הוא הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי ולנאט"ו. הזיקה בין ישראל לאירופה ברורה. כבר היום רוב המסחר הישראלי מתנהל מול המשק של האיחוד האירופי ומאות אלפים מחזיקים בדרכון אירופי. מה גם שקשה לדמיין אירופה מודרנית ומתקדמת ללא השפעת אנשי רוח יהודית על אדמתה, החל משפינוזה ועד לקפקא ופרויד. חבירה זו תקנה לישראל השפעה מדינית וביטחונית בתוככי אירופה המתחזקת ותתרום רבות לכלכלת המדינה. יעד זה הוא בר השגה עוד בטווח הקצר ויש לעשות את המיטב בכדי להפכו למציאות חיה.
בטחון אישי –
ההתחייבות הראשונית של כל מדינה כלפי האזרח היא הבטחת בטחונו האישי.
בשנים האחרונות מחלחלת יותר ויותר התחושה שביטחוננו האישי הולך ונסדק. הולך ומתדרדר: מקרי פשיעה ואלימות מזעזעים ומקרי תקיפה ברבריים של קשישים שוטפים את רחובות הערים, מקרי אונס ורצח מקפיאי דם נחשפים השכם והערב במהדורות החדשות ושיעורי עבריינות נוער הולכים ומתעצמים, התפרעויות משולחות רסן מתחוללות בכבישי הארץ, נגע הסמים מתפשט לכל עבר ושוד קרקעות רחב היקף משמיד כל חלקה טובה. כל אלה מקנים תחושה שאין דין ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה.
אין כאן שום פתרון קסם אלא רק עבודת חריש מעמיקה ויסודית של שדה העבריינות: יש לראות בביטחון האישי של אזרחי המדינה יעד לאומי ממדרגה ראשונה, תוך חיזוקה וייעולה של מערכת אכיפת החוק, על כל זרועותיה. לא עוד משטרה כסוכנת של הצבא העוסקת במשימות ביטחוניות, אלא משטרה הדואגת לביטחונו האישי של האזרח הקטן. לא עוד טחנות צדק הטוחנות לאיטן באופן בלתי נסבל, אלא מערכות תביעה ושפיטה אפקטיביות.
נכון לרגע זה, זה אכן נשמע יותר כמשאלת לב מאשר כצעד בר ביצוע. אבל הניסיון בעולם מלמד ובעיקר "שיטת ג'וליאני" בניו יורק - כי לא בשמים היא. תפיסת עבודה הנוקטת ענישה על עבריינות קלה כחמורה, תוך חיזוק כוחה של המשטרה באמצעות תוספת תקציבית והכפלת תקני השוטרים בשטח, עתידה להביא למפנה חד ודרסטי בפשיעה ובאלימות ולהחזיר את תחושת הביטחון שאבדה לאזרחי המדינה.
שמירה על הסדר היא לא מלאכה לחובבנים. כל ניסיון לווסת שוטרי מטה לפעילות שטח או להפנות בנות חיב"ה (חיילות בשרות המשטרה) למאבק בעבריינות, הוא ניסיון אבסורדי ונלעג. מישהו מאמין באמת ובתמים שפקידים ובנות חיב"ה יתמודדו עם ראשי הפשע המאורגן ועם בני בליעל אחרים?! רק יישום מדוקדק של המודל ה"ניו יורקי" ודומיו, תוך התאמתם לישראל, יקנה בטחון ותחושת בטחון לאזרחי המדינה.
מטרת העל של מדינת ישראל במלחמתה בפשע היא להגיע למאזן הרתעה מקסימאלי. אם הנזק מביצוע עבירה יעלה על התועלת המופקת מאותו מעשה תפחתנה התנהגויות בלתי רצויות. וודאות הענישה מרתיעה לא פחות, ואולי אף יותר, מחומרתה. אחרת, איך אפשר לתרץ את ההתנהגות הפרועה בכבישים כאשר התוצאה שלה קשה בהרבה מכל גזר דין של מערכת המשפט. המסקנה היא ברורה: האפקטיביות של החמרת רף הענישה אינה מספקת. ענישה מרתיעה אינה מסתכמת במידת העונש. וודאות העונש היא גם כן מרכיב מהותי בה. ומכאן ברור הצורך בחיזוק כוחן של רשויות האכיפה ובגיבוי משאביהן.
שינוי דרמטי בתחום הבטחון האישי, יוכל להתבצע רק במידה ויזכה לתמיכה פוליטית מאורגנת וחזקה מקיר לקיר, תוך חלוקת התקציבים הנדרשים ושינויי החקיקה המתחייבים. כוח פוליטי חזק פירושו כמות מספיקה של אצבעות שתוכל להכריע את גורל הקואליציה או תקציב המדינה, באם הנושא לא ימוקם בראש סדר היום הציבורי.
בסופו של דבר, החיסכון שיוצר כתוצאה ממניעת הפשע ישתלם גם במישור הכלכלי. כך, לדוגמא, לפי הערכות האוצר, מתאונות דרכים בלבד, ומבלי להחשיב עבירות בעלות אופי כלכלי ושאר מרעין בישין, נגרם למשק המדינה נזק המסתכם במיליארדי שקלים בשנה (!).
נחזור ונדגיש: מודעות בלבד ואפילו רצון אמיתי וכוונה טובה לא יביאו לכל שינוי. רק מדיניות בלתי מתפשרת של אפס סובלנות כלפי כל אקט של עבריינות , אפילו באם זניח הוא, הכפלת תקציבה של מערכת שמירת החוק ואכיפתו ונקיטת שורה ארוכה של צעדים מרחיקי לכת – כמו עונשי מינימום בעבירות חמורות, ביטול ניכוי שליש בעבירות המתה חמורות, החרמת רכוש מכספי פשיעה ופיצוי עונשי לנפגעי עבירה - תמגר את תופעת האלימות והפשיעה שפשתה בישראל ותעניק בטחון אישי ואיכות חיים לאזרחיה ולתושביה של המדינה.
בטחון חברתי - כלכלי –
החוסן החברתי הוא תנאי הכרחי לחוסן הלאומי. מידת בטחונו הכלכלי של הפרט משפיעה במישרין על תפקודה התקין והיעיל של החברה המודרנית ועל עוצמתה של המדינה. ובלשון פשוטה: התמוטטות יסודותיה החברתיים והכלכליים של מדינת ישראל, כמוה כהתמוטטות של המדינה.
עיקר הבעיה בכלכלה הישראלית היא העדרו של חזון. של משנה כלכלית מובנית וסדורה להגנת האינטרסים הכלכליים של הציבור בישראל ושל הכלכלה בכללותה. מנהיגות, ובייחוד בעולם הכלכלה המתאפיין בהדרגתיות ובתהליכיות, נבחנת בעיקר ביכולתה לראות דברים ממעוף הציפור. הרושם הוא כי המדיניות הכלכלית של ישראל לא נקבעת תמיד ברמת המאקרו, על סמך מטרות ברורות ומוגדרות, אלא ברמת המיקרו, במסגרת כיבוי שריפות הפורצות לרוב בסמוך למועד אישור תקציב המדינה או לאחר אירועים ביטחוניים מפתיעים לכאורה . החוכמה היא לזהות מראש את צרכי האוכלוסייה ואת מערכת האילוצים בה נתונה הכלכלה הישראלית ולמצוא פתרון כולל מבעוד מועד. קברניטיה הכלכליים של ישראל חייבים להשכיל לפתח מדיניות כלכלית אינטגרטיבית ומתמשכת למיגור העוני ולקידום המשק בטווח הקצר והארוך.
משנתה הכלכלית של "ישראל ביתנו" היא חמלה חברתית וכלכלה חופשית, בעת ובעונה אחת.
במה דברים אמורים ? "ישראל ביתנו" רואה עצמה כמחויבת לתורתו של זאב ז'בוטינסקי המכונה בשם חמשת המ"מים, לפיה על המדינה לספק לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא, במידה וידם אינה משגת להשיגם לבד. מדינת ישראל היא זו אשר צריכה לשאת באחריות כלפי אלה שאינם מסוגלים לשאת בנטל באופן אישי. אנו מאמינים כי חברה מתוקנת, ועל אחת כמה וכמה חברה יהודית בעלת מטען מוסרי ייחודי, אמורה לגלות התחשבות ואף יחס מועדף כלפי אלה שנבצר מהם לדאוג לעצמם מחד, והמתקשים לנהל מאבק אפקטיבי ולהפעיל לחצים כבדי משקל לשינוי מציאות חייהם מאידך. כשם שדי בחוליה חלשה אחת בשרשרת כדי שהיא תקרע, כך מספיק מגזר מוחלש אחד בחברה בכדי לערער, וחבל שלא גם בשביל לעורר, את החברה כולה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית. מכאן שסולידאריות חברתית עם מצבן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה חיונית לחברה בכללותה לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר לפרטיה עצמם.
בד בבד, "ישראל ביתנו" מאמינה כי יש לדאוג ולהבטיח את צמיחת המשק הישראלי ושגשוגו הכלכלי. ודאי שאין במדיניות התומכת בצמיחת המשק כדי להשליט את חוקי הג'ונגל, בבחינת כל דאלים גבר. נהפוך הוא: הצמיחה הכלכלית היא הערובה לקיומו של סעד חברתי. רק במידה והשוק ימצה את כוחו ואת יכולותיו ניתן יהיה להבטיח רשת בטחון חברתי שתדאג לאוכלוסיות אשר אינן מסוגלות לקיום כלכלי עצמאי.
מעבר לסיסמאות הרגילות כמו "שוק פתוח ותחרותי", "הגדלת העוגה הלאומית", "חלוקה הוגנת ושוויונית" ו"ביטול אפליה מעמדית", ומבלי להמעיט מחשיבותן, מדיניות כלכלית חייבת לכלול הגדרת יעדים הנושאים עימם תשואות נאות לאזרחי המדינה ולמשק הישראלי כולו, כמו אלה:
ישראל כיעד אטרקטיבי להשקעות זרות
הפיכת ישראל למעצמה טכנולוגית אטרקטיבית ליזמים ולמיזמים ולאבן שואבת של משקיעים והשקעות היא קריטית לכלכלת ישראל. מדינת ישראל חייבת לפעול לביסוס מעמדה בשוק הכלכלה העולמי ולמיצובה כמדינה ברת תחרות בכל הקשור להשקעות חוץ, תוך יצירת קשרים כלכליים עבותים בין ישראל לארצות הברית, אירופה והשווקים המתעוררים במזרח הרחוק. יעד זה יושג רק באם יובטחו תנאים אטרקטיביים ומתגמלים למשקיעים זרים, לרבות הקלות במיסוי, השתתפות בהקמת מפעלים ובהליכי מחקר ופיתוח, תמריצים למעסיק עבור כל מועסק; ובאם תתקצר משמעותית שרשרת הפרוצדורה להקמת פרויקטים לאומיים המתאפיינת בסחבת ובגרירת רגליים ויפושטו הליכים בירוקרטים מייגעים למיניהם.
העלאת שיעור ההשתתפות במעגל העבודה
הפערים הכלכליים החריפים בישראל והימצאותו של ציבור גדול מתחת לקו העוני, נובעים משיעור השתתפות נמוך במעגל העבודה. חלקם של המועסקים באוכלוסייה הנעה בין הגילאים 15 עד 65 שנה עומד כיום על 55 אחוזים. כ – 10 נקודות אחוז פחות מהממוצע במדינות OECD .
בשים לב לכך שתעסוקה מחוללת צמיחה בביתו של כל אדם ומגבירה את קצב יצרנותו של המשק בכללותו, על מדינת ישראל להקים "חממה תעסוקתית" המבטיחה את גידולו ופריחתו של מעגל התעסוקה הישראלי. העלאת סך ההכנסה מיגיעת כפיים אישית תביא להאצת תהליכי הצמיחה של המשק ובה בעת למיגורו של העוני. אנו מאמינים כי בעזרת פעילות ממוקדת המונעת "לחם חסד" מהכשירים לעבודה מחד גיסא, והמציעה מסלולי הכשרה מקצועיים מכווני תעסוקה מאידך גיסא, תתחזק הכלכלה הישראלית ויחד עימה תחושת הלכידות החברתית.
מערכת הבריאות הציבורית של ישראל
חיזוק משמעותי של מערכת הבריאות הציבורית ויצירת מערכת המסוגלת לספק שירותי רפואה מתקדמים, איכותיים ונגישים לכל אזרח ואזרח, בלי כל קשר למעמדו הסוציו-אקונומי, לטיב הקשרים האישיים שיש לו ולאיכות הסדרי הביטוחים המשלימים שרכש לעצמו. החל מהגדלה של מספר המיטות בבתי חולים הציבוריים וטיפוח מערכת הבריאות הציבורית, דרך פיתוח שירותי רפואה אמבולטוריים חדשניים ושירותי רפואה מונעת מהמתקדמים בעולם המערבי וכלה בעדכון מתמיד ושוטף, בשיעור קבוע, של סל התרופות, ולא רק לאחר מסע לחצים פומבי של ציבור החולים, שאינו לכבודה של המדינה ולבטח שלא לכבודם של החולים.
תחום המקרקעין בישראל
בתחום המקרקעין טמון סיכוי עצום להשגת צדק חלוקתי ופוטנציאל כלכלי משמעותי לחברה הישראלית ולמשק בישראל. הנהגה בעלת יוזמה וחזון, חייבת לממש את הפוטנציאל הגלום בתחום זה ולהוביל רפורמה רבגונית ומקיפה, הכוללת, בין השאר את הצעדים הבאים:
§ העברת קרקעות ממועצות אזוריות לעיירות פיתוח סמוכות תוך תיקון הגבולות המוניציפאליים של כל רשות. כך, למשל, יש להעביר קרקעות מהמועצה האזורית תמר שבנגב לעיריית דימונה.
§ הסבה אינטנסיבית של ייעודי מקרקעין וזכויות בניה, כך שקרקעות המיועדות לשימוש חקלאי ואינן משמשות לכך בפועל תוכרנה כקרקעות המיועדות לשימושים עירוניים כמו מגורים, מסחר ותעשייה.
§ לחולל מהפך בשיטת הרישום של בעלי זכויות במקרקעין בישראל כך שאדם יוכל להיות בעליה של קרקע, גם כשלא מדובר בקרקע פרטית, ולא רק במעמד של חוכר.
§ פישוט הליכים בירוקרטים באופן בו תתאפשר בנייה בטווח זמן קצר – כיום, הזמן הנדרש לקבלת כל האישורים הנדרשים לטובת הקמת מבנה בישראל בהשוואה לעולם המערבי הוא בלתי סביר לחלוטין.
ביטחון חינוכי –
"הדואג לשנה - זורע חיטה; הדואג לשנים – נוטע עצים; החרד לדורות – מחנך נפשות". אמירה זו מתמצתת בתוכה את חשיבותו של החינוך - איכות החינוך שהמדינה מעניקה לתושביה בהווה משפיעה במישרין כיצד היא תראה בעתיד. ואם תרצו: פני הדור כפני החינוך.
ההוצאה על חינוך בישראל ביחס לתמ"ג לנפש היא מהגבוהות בעולם. הסכומים המוקצים למערכת החינוך לא מביישים סטנדרטים מערבים מתקדמים. לעומת זאת, כאשר משווים הישגים מתקבלת תמונה הפוכה לחלוטין: ממצאי אונסק"ו (ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות) ומדדי איכות אחרים מלמדים כי חלה ירידה דרמטית בהישגי תלמידי ישראל וכי למעשה ישראל מדשדשת היום בתחתית הרשימה העולמית. עם עובדות קשה להתווכח, אבל גם בלעדיהן ברור כי תחושה של אי שביעות רצון כלפי מערכת החינוך והישגיה היא השולטת בקרב אזרחי ישראל. המשאב העיקרי של העם היהודי מאז ומתמיד היה המוח היהודי. לכן אסור להשלים עם הנעשה במערכת החינוך ועם דלות הישגיהם של תלמידי ישראל.
מדוע לא מתקיים יחס ישר בין רמת ההשקעה בחינוך לבין רמת ההישגים של תלמידיה?
התשובה נעוצה בין היתר באופן חלוקת המשאבים החינוכיים. היינו לא רק כמה מוציאים, אלא על מה מוציאים. מרבית התקציבים המוקצים למערכת החינוך מושקעים במנגנון הבירוקראטי של רשויות החינוך השונות ולא בבתי הספר, במוריהם ובתלמידיהם. משרד החינוך עמוס לעייפה ביחידות מנהליות ופדגוגיות שונות ומשונות בהן נעצרים בדרכם הכספים המיועדים למערך הפרוש בשטח. רשת מסועפת של רכזים ומפקחים, בעלי משכורות גבוהות, סופגים חלק ניכר מאותם תקציבים האמורים להגיע אל בתי הספר.
ולשורש העניין: הבעיה של מערכת החינוך בישראל היא לא כמותית אלא איכותית. כדבריו של פרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה: ''חינוך זה לא רק כסף, אלא יש להפוך אותו לערך לאומי ולמרכיב בחוסן הלאומי הפנימי של המדינה ... אם לא נחזיר את החינוך במלוא עוצמתו אל ראש מעיינינו, לא רק תקציבית כי אם ערכית, לא יהיה בישראל ידע".
אין דבר כזה תלמיד נכשל. יש מערכת נכשלת. יש מערכת חינוך שלא יודעת לחנך, להקנות ערכים וידע ולפתח מיומנויות לימודיות. ניתן להצביע על מספר סיבות להתדרדרות ברמת ההוראה בישראל: דרישות הקבלה מהפונים להוראה נמוכות, מערך ההשתלמויות צומצם באופן המונע עדכון וחידוש של שיטות ההוראה ותכני הלימוד, העדר יעדים והליכי בקרה לשמירת רמת ההוראה, העדר אפשרויות קידום והצטיינות למורים, העדר מענה לצרכי קבוצות מוחלשות, מיעוט שעות הוראה וריבוי חופשות, צפיפות ומחסור בתשתיות השוללים את האפשרות להעניק חינוך אינדיבידואלי המותאם לצרכיו ולרמתו האישית של כל תלמיד ותלמיד.
ניתן להצביע על נקודת תורפה נוספת, ואולי המרכזית ביותר: תפיסתה של העשייה החינוכית. טענותיהם של המורים באשר למעמדו של המורה בישראל הן טענות מוצדקות ולגיטימיות. בזכות ולא בחסד. בחובה ולא בשיקול דעת. יותר מכך , שינוי דמותו ותדמיתו של המורה הישראלי הוא נדבך הכרחי בגיוס המתבקש של מיטב הכוחות למערכת החינוך וביצירת המוניטין החיוני למקצוע ההוראה כמקצוע יוקרתי ומתגמל. כל מילה בסלע, רק חבל שהיא נופלת על אוזניים ערלות.
מוטב שנבטיח שארגוני המורים לא יגיעו לכדי מצב בו הם נאלצים בלית ברירה להשתמש באמצעים הקיצוניים העומדים לרשותם במדינה דמוקרטית ומתוקנת. בעשותם כן, הם פשוט כורתים את הענף עליו הם יושבים. ומוציאים לעצמם ולעולם החינוך כולו שם רע. מורה טוב הוא מורה לחיים. מורה טוב הוא מורה המהווה דוגמא אישית לחניכיו. מורה טוב הוא מורה הרואה את תפקידו כשליחות ורק אחר כך כקריירה. אז איזו מן דוגמא זו לדור הצעיר כאשר פעם אחר פעם, כריטואל קבוע, ארגוני המורים עולים על בריקאדות ומביאים לשיתוקה של מערכת החינוך, כאשר ברקע של אותה מחאה לא עומדת לה תחושת שליחות, לא דאגה אמיתית לאיכות החינוך בארץ ולדמותו של התלמיד הישראלי, אלא מאבקי כוח ויוקרה. כשם שאין דרישה המצדיקה הדממה של חדרי המיון ושל חדרי הניתוח, כך אסור שתהא דרישה המצדיקה השבתה של כיתות הלימוד, לא בערב פתיחת שנת הלימודים, לא בערב בחינות בגרות ולא בכל מועד אחר. בהוראה כמו ברפואה נדרשת תחושת שליחות עמוקה, נתינה מעומק הלב ואמונה איתנה בצדקת הדרך.
תפיסה זו מחייבת מיצוב מחדש של מקצוע ההוראה והחזרה של תחושת השליחות והייעוד שבעשייה החינוכית: מן העבר האחד, יש לפעול להעלאת המוניטין של מקצוע ההוראה, דרך הטבת תנאי השכר ומתן תגמול הולם לעוסקים במלאכת החינוך, ובייחוד לאלה הרואים בעבודתם שליחות ומשקיעים בתלמיד הישראלי לפנים משורת הדין ומעבר לשעות הלימוד הרשמיות, ולאלה ההולכים ללמד במסגרות המציבות אתגר והמחייבות מסירות, השקעה ויכולות.
מן העבר השני, יש להחמיר בדרישות מהמועמדים להוראה, לשדרג את תוכנית ההכשרה העיונית והמעשית, לחייב את המורים לעבור מעת לעת השתלמויות מקצועיות ומבדקי איכות, כדוגמת בחינות המיצ"ב, ולמדוד באופן מתמיד את איכות ההוראה.
דרך ארץ קודמת לתורה שנו חכמינו, ובצדק רב. כה הוא תפקידו של החינוך. לעצב בני אדם לפני שהוא מכשיר בעלי מקצוע. לחינוך משקל משמעותי בעיצוב דמותו ואישיותו של התלמיד ועולמו המוסרי והערכי. האתגר המרכזי העומד בפני אנשי החינוך הוא, אם כן, ללמד את התלמיד הישראלי שיעור בדרך ארץ ובהליכות עולם ולהטמיע בו ערכים ונורמות מוסריות ונורמטיביות, תוך שהם משמשים בעבורו כמודל לחיקוי וכמופת מוסרי והתנהגותי.
לחינוך משקל נכבד אף בשמירת זיקתו של הפרט לעם היהודי ולמדינת ישראל וביצירת תשתית תרבותית משותפת. "ישראל ביתנו" סבורה כי על מערכת החינוך לנצל את כל כובד משקלה כבית היוצר של האומה, החל מעידוד הסקרנות ופתיחת צוהר אל עקרונות היהדות, הציונות ומורשת ישראל, דרך הטמעת הווייתה של כל אחת מהן, וכלה ביצירת זיקה רציונאלית ורגשית, גם יחד, לעם היהודי, לציונות ולמדינת ישראל. לא לשווא נאמר כי אם תדע מאין באת – תדע לאן אתה הולך. שורשי העתיד נעוצים בעבר.
למעלה מכך, "ישראל ביתנו" דוגלת במתן עדיפות עליונה ללימודי תולדות העם יהודי מערש הולדתו ועד ימינו אנו, מורשת ישראל והמסורת היהודית, לרבות ערכים יהודיים, מוסר ואתיקה יהודית, תוך קביעת בחינת בגרות חובה במקצועות אלה, בשאיפה שאחרי המעשים ימשכו הלבבות. בתקווה שמתוך הלימוד תצמח לה תחושת הזדהות ושייכות עמוקה.
חזון ישראל כמדינה מערבית, נאורה ומתקדמת, המובילה בתחומי המדע והטכנולוגיה כמו גם בתחומי הרוח והחברה והמנציחה את העם היהודי כעם הספר ואת סגולותיו של המוח היהודי מציב בפני מערכת החינוך עוד משימה גורלית, לא פשוטה בכלל: לדאוג לספק לכל תלמידיה, בלי יוצא מן הכלל, את "ארגז הכלים" הנדרש להתערוּת בשוק התעסוקה העולמי האופייני למאה העשרים ואחת ולהתאקלמות בשוק המחקר והפיתוח של העידן המודרני המשתנה. בהקשר זה, ישראל חייבת למזער פערים לימודיים שמקורם ברקע סוציו-אקונומי או במקום מגורים, כך שטיב החינוך שמקבל תלמיד בסביון יהא שווה ערך לטיב החינוך המוענק למי שגר רק חמש דקות נסיעה משם, באור יהודה או בכל מקום אחר.
אך בכל אלה לא די. ההישג החינוכי תלוי במידה משמעותית באקלים חינוכי-לימודי ראוי. יצירתו של אקלים מעין זה מחייבת מלחמת חורמה וחסרת פשרות כנגד כל תופעה של אלימות בכותלי בית הספר ומחוצה לו. במקביל, יש להציב קוד התנהגות אישי לכל תלמיד, הדוגל בסטנדרטים מחמירים של כבוד, משמעת ואמות מידה ערכיות אחרות.
בשולי הדברים, אם כי לא מבחינת חשיבותם, היתרון היחסי של העם היהודי הוא הגניוס היהודי מזה דורות. ישראל ביתנו סבורה כי יש לקדם את האינטגרציה בין קבוצות חברתיות שונות מבלי לדחוק את המצוינות לקרן זווית. אסור למערכת החינוך להשלים עם מגמה הולכת ומתפתחת זו בה האחת באה על חשבון רעותה, אלא היא חייבת להפסיקה לפני שיגרם נזק שאינו בר תיקון: עליה להיות מודעת לסגולתו של העם היהודי ולדאוג להנצחתה במסגרות ייחודיות המעודדות להישגים והמדרבנות למצוינות. עליה לטפח כישורים מיוחדים אצל אלה שניחנו בהם ולממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי העצמי האצור בתוכם, כל אחד בתחומו הוא. כמו כן, על המערכת להיות ערה לרבגוניות המתפתחת בעולם החינוך ולהכיר במסגרות חינוכיות ייחודיות חדשות, לרבות ומבלי למעט של ארגוני עולים המסייעים לילדים בעלי נטייה למצוינות.
כידוע תהום לא חוצים בצעדים קטנים ומדודים אלא בקפיצה אחת נועזת. למען שינוי מהותי ואמיתי בתחום החינוך, על הנהגת המדינה לגלות נועזות ותעוזה, לקבל החלטות אמיצות ולהניע מהלכים דרמטיים וחריפים. אין די בהקמתן של ועדות מסורבלות או בעריכתם של דיוני סרק אינסופיים. "הרוצה לתקן את העולם – יתקן את החינוך" אמר יאנוש קורצ'אק. לכן אסור להתמהמה, ולו רגע אחד.
"ישראל ביתנו" מאמינה כי מדינת ישראל נועדה להיות מדינה יהודית. להבדיל ממדינה של יהודים או ממדינת כל אזרחיה. כדי להיות מדינה יהודית חייבת ישראל לשמור על נאמנותה לאמונתם של אבות אבותיה ולמשאת נפשם של מייסדיה, חלוציה ולוחמיה.
מסורת ישראל והמורשת היהודית והציונית היו מאז ומתמיד האושיות לקיומו הנצחי של העם היהודי עלי אדמות: אימפריות קמו ונפלו, משטרים עברו מן העולם כלא היו ועמים נעלמו כלעומת שבאו, בעוד העם היהודי נותר יציב על מכונו. רבות הן שעות המבחן איתן נאלץ להתמודד העם היהודי במהלך שנות קיומו. הלוא בכל דור ודור עומדים עליו לכלותו. ואף על פי כן לרגע לא נשברה רוחו וככל שבגר ונתייסר כן התחשל וצבר עוצמה ותאוצה. גם כאשר נותר כאוד מוצל מאש הצליח לקום ולהתרומם מעלה מעלה, להגביה קומה ולזקוף ראש. לגבור ביד רמה על הסכנות הקיומיות שנשפו בעורפו ללא הרף, לייסד מדינה יש מאין ולהגיע להישגים מעוררי השתאות והערכה בכל קנה מידה. העוצמה הגנוזה בליבו של העם היהודי - נאמנותו ומסירותו למורשת אבותיו - היא שעמדה לאבותינו ולנו, והיא שתעמוד לנו ולצאצאינו. בזכותה העם היהודי היה יכול לעמלק התורן שקם עליו בעבר, בזכותה הוא יכול למי מזרעו של עמלק הקם עליו בהווה ובזכותה הוא יוכל למי שיקום לו בעתיד לבוא. כך הצלחנו לנצח את היטלר. וכך בדיוק ננצח את בעלי בריתו מכאן להבא. בעוצמת הלב, לא פחות, אם לא יותר, מאשר בעוצמת הזרוע.
כנר לרגליה של "ישראל ביתנו" ניצב הרציונאל שביסוד ההלכה שנפסקה בקשר לפלוגתא ההיסטורית שבין בית שמאי לבין בית הלל: אלו ואלו דברי אלוקים חיים – אבל הלכה כבית הלל. כך להלכה וכך צריך להיות אף למעשה. אין להכביד במקום בו ניתן ורצוי להקל. יש לנהוג לקולא, ולא לחומרא, בשעת עיצוב דמותה של מדינת ישראל.
עם זאת, "ישראל ביתנו" סבורה כי יש ללכת יחד עם ההלכה, ולא כנגדה, כך שיש לשאוף לפתרונות המונעים פגיעה שלא לצורך בממסד הדתי והממזערים למינימום ההכרחי חיכוך פוטנציאלי עם עולם ההלכה, דיניו ומנהגיו. אסור, ולמען האמת גם אי אפשר, להתכחש לקשר הקיים בין היהדות הלאומית לבין היהדות הדתית - תורה למשה מסיני.
"ישראל ביתנו" תפעל לכינון חברה מודרנית המושתתת על מסורת ישראל ומורשתה היהודית והציונית, תוך כיבוד הווייתה הדתית של היהדות ואורחות חייה ההלכתיים מחד, ותוך גילוי פתיחות וסובלנות דתית כלפי כל אדם המציית לדיני המדינה ולערכיה מאידך.
"ישראל ביתנו" תפעל ברוח עקרונות אלה תוך התמקדות בתחומים הבאים:
חינוך
מדינת ישראל חייבת להשריש את ערכי היהדות במסגרות החינוך. תלמידי ישראל חייבים ללמוד ולדעת את ספר הספרים של העם היהודי ולהכיר באופן יסודי את חגי ומועדי ישראל, את מנהגיהם ואורחות חייהם של אבותיהם ואת ארון הספרים היהודי לדורותיו, על מדפיו הישנים והחדשים. כדי ליצור זיקה רציונאלית ורגשית ליהדות ולמורשת ישראל, יש כמובן לדאוג שתהליך ההטמעה יתבצע באופן חי, מושך וללא כפייה לקיום מעשי של המצוות, כמאמר אפלטון "דעת מתוך כפייה - אין לה קיום בנשמה". אסור להשלים עם מצב לפיו כל ילד מכיר ויודע לפני ולפנים מהו ה"סילבסטר", מתי ולרגל מה הוא נחגג, או מהו ה"ולנטיין דיי", בעוד אין לו שמץ של מושג לזכר מה צמים בתעשה באב ובעשרה בטבת (ואפילו מהי משמעותו הלאומית, להבדיל מהדתית, של מועד זה), או מה אירע בה' באייר, בכט' בנובמבר או ביא' באדר. בורות היא האויב הגדול של האדם. ידע הוא כוח .
נישואין וגירושין
מדינה יהודית, ובמיוחד מדינה המבקשת להיות יהודית, צריכה לקרב אנשים לתוכה ולא להרחיקם. תפיסה זו נכונה לגבי כל תחומי החיים, ובמיוחד בתחום זה. לזכות למסד קשר זוגי מעמד רם במקומותינו. נישואין ובניית תא משפחתי הם ביטוי מובהק למימושו העצמי של האדם. לכן "ישראל ביתנו" דוגלת בהנהגת ברית זוגיות במתכונת מאוזנת ומדתית שתאפשר לאדם לממש זכות זו בדרך המלך ולהקים לו בית בישראל באופן רשמי, וללא הכבדה מיותרת.
גיור
החפץ ביקרו ובקרבתו של העם היהודי, צריך להתקבל לחיכו בלב פתוח ובנפש חפצה ולא להיוותר מחוץ לגדר, כל שכן כאשר רוב יהודי מוחץ הוא יעד חשוב מאין כמוהו לנוכח האיום הדמוגראפי. לכן "ישראל ביתנו" סבורה כי יש למתן את יחסו של הממסד הרבני ולפשט את הליכי הגיור של המבקשים להצטרף לעם היהודי, כך שהם יהיו פשוטים וידידותיים למשתמש ככל האפשר, והכל מבלי לפגוע בהלכה ובדיניה: בראש ובראשונה, יש לבחון מחדש את הליך הגיור החל כיום במדינת ישראל על חייבי הגיור. לאחר מכן, ולא פחות חשוב, יש לחזור ולאפשר לכל רב ישוב לעסוק במלאכת הגיור, כפי שהיה מקובל בעבר. נטילת הסמכות מרבני ערים וישובים והעברתה למספר מצומצם של רבנים יוצרת צוואר בקבוק המקשה על תהליך הגיור והמשניא את היהדות דווקא על הציבור המעוניין בה. לבסוף, יש להרחיב את מהלכי הגיור המתבצעים במהלך השירות הצבאי וליצור הלימה בין פעילות בתי הדין הרבניים לבין מסגרות הגיור.
יום השבת
השבת אינה רק יום מנוחה לציבור הדתי. השבת היא יום מנוחה לכלל הציבור בישראל ובעלת חשיבות לאומית ותרבותית עמוקה. לכן "ישראל ביתנו" מאמינה כי על מדינת ישראל לאפשר לכל אדם ליהנות מיום החופשה שלו בדרך התרבותית הנראית לו ולבלות את יום השבת שלו בתענוגות הנאים לו ולמשפחתו, דוגמת פעילויות תרבות, בידור ונופש. כן, יש לקבוע מתכונת שתאפשר הפעלת תחבורה ציבורית בשבת תוך התחשבות מרבית ברגשותיו של הציבור הדתי.
דת ומדינה
"ישראל ביתנו" מתנגדת בנחרצות להפרדת הדת מהמדינה ולא רק מהטעם שהדבר עלול לגרום למתח פנימי עצום העלול לפלג את החברה כולה. הייחודיות של העם היהודי היא שאין הפרדה בין דת למדינה. האחת קשורה לרעותה בקשר חזק ואמיץ שאינו ניתן להתרה. ביהדות חברו יחדיו מרכיבי הדת והלאום – אתה יכול להיות קתולי ובו זמנית ספרדי, אירי או איטלקי, אך כשאתה יהודי, אתה יהודי גם מבחינה דתית וגם מבחינה לאומית. כל שניתן הוא אך לפעול להורדת מפלס המתח הקיים בין השתיים, בדרך הפשרה וההתפשרות, באמצעות גילוי רגישות והתחשבות ברגשותיו של האחר. למותר לציין, כי אין בחבירה זו של הדת למדינה משום סתירה לערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. גם ברוב מדינות האיחוד האירופי אין הפרדה בין דת למדינה ועדיין הן נחשבות למדינות דמוקרטיות נאורות ואף לוקחות חלק באיחוד האירופי.
הציונות ביקשה להקים "בית לעם היהודי". כל מהות הציונות היא ריכוז רוב רובו של העם היהודי בארץ ישראל. מדינת ישראל היא לא רק מדינה של יהודים או של כלל אזרחיה אלא מדינתו של העם היהודי כולו.
המאזן הדמוגראפי המאיים על אופייה העתידי של ישראל מלווה את ההתיישבות הציונית עוד מראשית ימיה. כבר להנהגה הציונית היה ברור כי תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל הוא שמירה על רוב יהודי מובהק. כמות בהקשר זה היא ללא כל ספק גם איכות. חוק השבות, האקט החוקי המרכזי להיותה של ישראל מדינת העם היהודי, מהווה ביטוי מוחשי לתפיסה זו. זו הייתה הנחת המוצא לייסודה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זו היא גם צוואתו של דור המייסדים. וכך אמר זאב ז'בוטינסקי:
"מטרת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה על ידי יצירת רוב עברי בארץ ישראל, הקמת מדינה עברית על יסודות החופש האזרחי ועקרונות הצדק ברוח תורת ישראל ושיבת ציון".
העימות בין ערכי הדמוקרטיה לתפיסת המדינה כיהודית, נולד לעיתים רק לשם הויכוח וההתנצחות ורק בכדי לנגח את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית. מגמה זו אינה מקובלת עלינו, מה גם שברבים מהמקרים היא אף אינה נכונה. רבים מעקרונות היהדות הולמים את ההנחות הערכיות המצויות בבסיס הדמוקרטיה: היחס למיעוט, ההגנה על החלש, היחס לאחר ועקרונות השוויון, שנאמר: "חביב אדם שנברא בצלם", כאשר אדם – הוא כל אדם.
כך או אחרת, זכותה – ואולי אף חובתה – של כל ישות מדינית, באשר היא, להתוות לעצמה דרך ולעצב לה זהות עצמית משלה. הנאמנות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא למעשה מימוש זכות זו. אין בכך כדי לפגוע בערכים הומאניים - אוניברסאליים ובכלל כך, בערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כאשר קיימת התנגשות בין ערכי היהדות לבין ערכי הדמוקרטיה, כי אז יש לדאוג לאיזון הוגן וצודק בין השניים תוך התחשבות ניכרת ולעיתים אף תוך העדפה חד משמעית של אינטרס העל – קיום מדינה יהודית . הערכים היהודיים הם הערובה להבטחת קיומה של המדינה וזהותה היהודית. ונאמר אף זאת: לא סתם מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובסדר הזה - כמדינה שהיא קודם כל יהודית ורק אחר כך דמוקרטית . סדר המילים אינו עניין מקרי או סמנטי בלבד. הוא מעיד על אוריינטציה יהודית מובהקת ועל היררכיה ברורה לפיה מדינת ישראל צריכה להתקיים.
תפיסה זו לפיה מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו מחייבת אותנו לסדר עדיפויות אחר ולהתייחסות שונה כלפי יהודי התפוצות וכלפי נושא העלייה. ראשון – ראשון; ואחרון – אחרון.
איזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר
אסור להמעיט לרגע מערכה ומחשיבותה של הקרבה בין הקהילות היהודיות והישראליות בעולם לבין ישראל. קשר הדם הזה הוא קשר אותנטי ואמיתי ואל לנו להקל ראש בחשיבותו. הסולידאריות של קהילות אלו עם העם היהודי בכלל ועם מדינת ישראל בפרט, קריטיות בעימות על אופייה העתידי של ישראל כמדינת העם היהודי.
למרבה הצער, יהודי התפוצות נתונים בתהליך היטמעות והתבוללות מואץ והרסני העלול להביא בטווח זמן לא רחוק בכלל לאובדנם הלאומי. כבר עתה, שיעור נישואי התערובת במדינות רבות עומד על למעלה מ– 60 אחוז. מחקרים אף מלמדים כי חלק ניכר מצאצאיהם של אלה אינם מגדירים עוד את עצמם כמשתייכים לעם היהודי ובוחרים בזהות שונה. החשש העיקרי הוא, אם כן, מגמת ההתבוללות העלולה, חלילה, להביא לכך שלבסוף עוד יקום "דור אשר לא ידע את יוסף". להקלה בתהליכי הגיור, תוך פתיחות לזרמי היהדות השונים, משמעות רבה גם בהקשר סוגיה זו.
במטרה לשמור על הגחלת היהודית ואף להבעיר אש ציונית בקרב יהודי התפוצות, קיימת חשיבות עצומה לטיפוח הקשר עם העם היהודי ולהעצמת הזיקה שלו לישראל, תוך השקעה מאסיבית ואינטנסיבית בחינוך יהודי-ציוני וישראלי בתפוצות. הנחת המוצא העיקרית היא שהמאמץ החינוכי להנחלת ערכי היהדות, הציונות ותולדות ישראל ישא פרי בדמות עלייה לישראל ואף יתרום לקליטתה המוצלחת בארץ ולכל הפחות, יאט ואולי אפילו יעצור כליל את תופעת ההתבוללות ההולכת וגואה.
כמו כן, הקהילות היהודיות והישראליות שבתפוצות הן כלי נאמן להסברת האינטרס הלאומי של ישראל ברחבי תבל ובעלות יכולת השפעה לא מבוטלת על דרג מקבלי ההחלטות בארצותיהם. תובנה זו מוכרחה לבוא לידי ביטוי בשיתופן במאמצי ההסברה הישראלית וברתימתן למערך הסנגוריה של ישראל.
הרוב המכריע בקרב הישראלים המתגוררים בתפוצות עדיין רואה עצמו כחלק אינטגראלי ממדינת ישראל. הוא מעורה במתרחש בה עד לפרטי הפרטים, שומר על הווי ישראלי ומעורב בעשייה למען ישראל ולקידומה. במסגרת המאמצים להידוק הקשר עם הקהילות היהודיות שבגלות, עלינו להעניק זכות בחירה לישראלים המתגוררים בחוץ לארץ והשומרים על קשר רצוף והמשכי עם מדינת ישראל.
וקרב פזורינו ונפוצותינו כנס
העלייה לישראל היא אחד מנכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל. "ישראל ביתנו" רואה בעלייה לישראל מרכיב מהותי – ואף הכרחי – בבניינה של הארץ, המדינה והחברה הישראלית. לעלייה תפקיד ראשי – ואף מכריע – בעיצוב עתידה של ישראל, בצמיחתו של המשק, בשמירת מאזן דמוגראפי חיובי ובביצור ביטחונה וחוסנה הלאומי. וכלשון הסלוגן: מעולה לעולה כוחנו עולה. כיוון שכך, יש לדאוג שהתפילה השגורה בפינו "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כָּנֵס מִיַרְכִּתי ארץ" לא תישאר רק בגדר משאלת לב וערגה תמידית, אלא תהפוך ליעד לאומי ששמור לו מקום של כבוד בסדר היום הציבורי. יש להשקיע את מלוא המאמצים והמשאבים בעידודה ובתמרוצה של העלייה מכל מקום בו מצויות קהילות יהודיות ובקליטתה האיכותית בארץ. מגמה זו מחייבת, לעיתים כבר בטווח המיידי, הקמת תשתית יציבה ובעלת נגישות מרבית לפעילויות חינוך והסברה המכוונות לחיזוק הזהות היהודית – ציונית ולהעלאת קרנה של ישראל בעיני העולה הפוטנציאלי, העשוי ביום מן הימים לבחור לעלות לישראל ולבנות בה את ביתו, יחד עם בני משפחתו.
הבוחר לקשור גורלו עם גורל העם היהודי ולקבוע יתד במדינת ישראל, זכאי לקבלת פנים אוהדת ולתמיכה אישית וצמודה במהלך תקופת העלייה והקליטה, המתחילה במתן הסיוע הנדרש בצאתו מביתו לקראת עלייתו ארצה, העוברת בהגעתו לישראל והמסתיימת רק לאחר קליטתו המלאה והמוצלחת בחברה הישראלית.
בראש הפירמידה השלטונית מציבה "ישראל ביתנו" את איכות המשטר ודפוסי ניהולה של המדינה. בעידן המודרני קיימת משמעות גדולה ליכולות הניהול. אי אפשר ליישם שום רעיון, יפה ככל שיהא, בלי מערך תומך של ארגון וניהול אפקטיבי.
בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, עיסוק המנהלים וחברי הדירקטוריון במאבקי כוח אישיים, בקנוניות ובהשמצות – יביא לקריסתו של התאגיד. בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, המנהלים צריכים להיות אנשי ביצוע ובעלי כושר ניהול וארגון. כאלה המבינים בניהול מערכות מורכבות ובקידום פרויקטים. בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, על נושאי המשרה לפעול בזהירות וביושרה, באמון ובנאמנות מרבית לטובת אינטרס החברה ובעלי מניותיה. בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, יש להקפיד על מדדי בחינה כמותיים ואיכותיים, המצביעים על תשואה הולמת ועל דיבידנדים נאותים מעת לעת והמציגים מאזן חיובי בפרקי זמן קבועים.
צו גיוס לאומי
אלא בעוד שבעבר המוטו היה הטובים לטייס – היום הוא הטובים להיי-טק. למעשה, כל אדם סביר שיש לו יכולות להצליח בחיי המסחר והכלכלה מפקיר את המגזר הציבורי לטובת השוק העסקי, בעיקר בשל המוניטין הפגוע של השדה השלטוני בישראל. ההוכחה הטובה ביותר לאיכותו של המגזר הפרטי היא מלחמת לבנון השנייה. אף כשכשלו - הממשל, העורף והפיקוד הצבאי - המגזר הפרטי המשיך לתפקד כבימים כתיקונם – הבורסה לא נסגרה, השערים לא נפלו והשקעות המשיכו לזרום כסדרן. המשבר במגזר הציבורי, המקצועי והפוליטי כאחד, מחייב שאנשים מהמגזר הפרטי יתגייסו למילואים בסקטור הציבורי ובמיוחד שהטובים שבהם, אנשי ניהול איכותיים ובעלי כושר ביצוע מוכח, יתייצבו לדגל מיד לכשייקראו לו . בכדי לרענן את השורות, לשנות אווירה ולהפוך את השלטון למנגנון יעיל ואהוד. למנגנון העשוי לרכוש את אמון הציבור מחדש.
שבר - ולא משבר
חשוב לדעת, כי השבר שנפער בישראל בין העם לבין שלטונו, אינו בגדר משבר רגעי וחולף אלא שיטתי ומתמשך . הוא עובר כחוט השני ביחסיו של הציבור עם המוסד השלטוני, יהא מי שיהא בראשו. עובדה היא, ולא ימצא לה חולק, כי בחירות בישראל השכם והערב מעולם לא היוו מענה אמיתי. רק בעשור האחרון התקיימו בחירות כל שנתיים וחודשיים והתחלפו 10 שרי חוץ, 9 שרי אוצר ו – 8 שרי בטחון . כן, כן, זו לא טעות דפוס זו מציאות חיינו הסוערת. והנה עדיין אין כל חדש תחת השמש. התחושות נותרו בדיוק כשהיו, ומה שהיה – הוא שיהיה. הקריאות להחלפת השלטון הן יותר דרך של הציבור לפרוק תסכול מאשר יעד נכון ונחוץ. מישהו באמת חושב שאפשר לקבוע, שלא לומר ליישם, מדיניות החלטית, יציבה וקוהרנטית בתחומי החוץ והביטחון או אפילו בתחום הכלכלה, כשהיושב בראש אותה מערכת מתחלף באותה הקלות וכמעט באותה התדירות בה מחליפים זוג גרביים?! אין תאגיד מסחרי ואפילו לא עסק קמעונאי, המסוגל לסבול קצב תחלופה גבוה שכזה וחוסר יציבות כדוגמת זו המאפיינת את מקומותינו. בטח שלא מדינה. בטח שלא מדינה בה הסכנות והאיומים הרובצים לפתחה עלולים להפוך בכל רגע נתון את המציאות על פיה.
חשוב להבין, כי השבר הזה הוא לא איזה משבר פרסונאלי או סקטוריאלי. מדובר בשבר מערכתי ועמוק. בשבר שהגיע כבר לשפל חסר תקדים. לשפל שכמעט ואין עוד נמוך ממנו. ההתמוטטות היא נחלתן של כל זרועות השלטון, מקטן ועד גדול. הריקבון התפשט כמעט לכל איבר ציבורי והוא מכלה בכל רקמה פוליטית או מקצועית חיה. לא, זו לא גוזמה, זהו תיאור מדויק של המציאות לאשורה. רק לאחרונה חזינו במחזה אבסורד, דוגמת חד גדיא, כאשר הסנגוריה הצבאית עתרה לבג"ץ נגד מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה סרב לייצגו כשכל הפרשה התגלגלה לפתחה של הועדה לביקורת המדינה, שהתכנסה בניגוד לחוות דעתה של היועצת המשפטית לכנסת(!).
הדרך היחידה לאחות את השבר המערכתי המתמשך והעמוק הזה היא באמצעות שינוי דרסטי של שיטת הממשל ומעבר למשטר נשיאותי. החלפה של שיטת השלטון ולא של השלטון גופא, פעם אחר פעם אחר פעם. החלפת שלטון לעיתים תכופות לא הביאה, וגם לא תביא, לתיקון בעיותיה של מדינת ישראל , מבית ומחוץ. למה הדבר דומה? למתן משכך כאבים מקום בו נדרש טיפול שורש עמוק ויסודי.
אשר על כן, "ישראל ביתנו" תומכת בעריכת רפורמה גורפת במבנה הממשל ובשינוי דרמטי ומהותי של הפורמט החוקתי הנהוג בישראל .
§ מעבר משיטת משטר פרלמנטארית לשיטת משטר נשיאותי. להבדיל מהדגם הפרלמנטארי, עליו מבוסס השלטון בישראל, הדגם הנשיאותי מבטיח הפרדת רשויות מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ויוצר מנגנון של איזונים ובלמים כיאה למדינה מתוקנת .
בעוד השיטה הפרלמנטארית אינה מפרידה הפרדה אמיתית בין הרשות המבצעת מזה לבין הרשות המחוקקת מזה ואינה מתחשבת כיאות בייחודיותה ובצרכיה השונים של כל מערכת, השיטה הנשיאותית עושה סדר בדברים: הנשיא היושב בראש המדינה ובראש הרשות המבצעת יוכל לבחור את חברי הממשלה מקרב אנשים בעלי יכולת ביצוע מיניסטריאלית ובעלי כושר ניהול וידע בתחומים עליהם הם מיועדים להיות מופקדים, ולא בהכרח מחברי הכנסת. כך, שלא יימסר לאדם תיק רק בהתחשב בלחצים המופעלים בזמן חלוקת השלל הקואליציוני ובעוצמתם של אלה, משל היה אתנן פוליטי, אלא רק בהתאם לשיקולים ענייניים, כדוגמת מידת הכישורים האישיים של המועמד. התוצאה היא ברורה. במקום פוליטיקאים יוכלו להגיע אל שולחן הממשלה רק הטכנוקרטים הנחוצים לה עד מאוד:
שר האוצר יהיה מומחה בעל שם בכלכלת מאקרו ואנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור למשק הישראלי, שר החוץ יכיר את הכוחות העולמיים, יהא מוכר ומקובל ברחבי תבל ובעל יכולות דיפלומטיות מדופלמות וכישורי מדינאות עילאיים, שר הביטחון יכיר את המערכת הביטחונית על בוריה וידע להסתכל על המציאות הביטחונית דרך משקפיים מנתחות וביקורתיות, או שמא עלינו לומר שלפחות ידע להסתכל עליה מבעד למשקפת, והשר "ללא תיק" – פשוט לא יהיה.
השיטה הנשיאותית אף תאפשר לכל פונקציה להשקיע את מיטב מרצה וזמנה בתחום עליו היא מופקדת ולהתנהל כרשות אוטונומית המנותקת משיקולים חיצוניים, שלא לומר זרים, אך בו בזמן השומרת על יחסי פיקוח ובקרה תקינים עם רעותה: הרשות המבצעת תוכל להתמקד אך ורק בתפקידיה המיניסטריאליים ולעסוק בניהול ענייני המדינה במשרה מלאה במשך פרק זמן ממושך, מבלי שיטרידו את מנוחתה ענייני דיומא שוליים, כמו מידת הפופולאריות בציבור או ענייניה של התנועה. כך שהיא תהפוך להיות גוף בלתי תלוי, יעיל, טהור והכי חשוב, מקצועי. גם הרשות המחוקקת תשפר מצבה פי כמה וכמה. הרשות המחוקקת תהא תמיד בעלת חופש הצבעה אמיתי ושיקול דעת עצמאי, ללא כל תלות במגבלות קואליציוניות או באינטרסים חיצוניים, ובטח שלא תשמש עוד כמעין חותמת גומי של הממשלה. רשות זו תוכל לשרת ולקדם את הרעיונות בגינם היא זכתה באמון הבוחר ולשאת באמת, באמונה וביתר אפקטיביות בתפקידים החשובים המוטלים עליה – פיקוח פרלמנטארי על הרשות המבצעת וחקיקת חוקים.
§ עיגון החוק המכונה בשם החוק הנורבגי. לפי חוק זה, ייאסר על נבחר ציבור לחבוש בו זמנית שני כובעים – זה של חבר ברשות המחוקקת וזה של חבר ברשות המבצעת. חבר כנסת שיתמנה לשר או לסגן שר, לא יוכל לכהן כחבר כנסת ובמקומו יבוא חבר אחר ממפלגתו. יתרונות החוק הנורבגי משמעותיים לאין שיעור מחולשותיו. הסדר זה יביא לשיפור תפקודה של הרשות המבצעת מחד, ולשכלול כושר עבודתה ומעמדה של הכנסת, הן כרשות המחוקקת והן כרשות המפקחת על הרשות המבצעת, מאידך.
§ העלאת אחוז החסימה במטרה למנוע את פיצול הכנסת המשפיע לרעה על היציבות השלטונית, על כושר המשילות של המערכת הפוליטית ועל איכותו של הממשל בישראל.
§ כינון חוקה לישראל ברוח מגילת העצמאות שתחליף את קובץ חוקי היסוד הקיים. חוקה זו תגדיר במדויק את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, תכיר בערכי היסוד של המדינה כנורמת על ותקבע במפורש את זכויותיה וחובותיה של המדינה כלפי אזרחיה ואת אלו של כל אזרח ואזרח כלפיה וכלפי כולי עלמא. לעיקרון אחדות העם כערך עליון משמעות מרבית אף בהקשר זה. החוקה צריכה להתקבל בהבנה ובהסכמה על ידי כלל פלגיה של החברה, תוך הידברות מתמדת ונכונות אמיתית להשתכנע במהלך הכנתה, כך שלבסוף היא תהא בבחינת מסמך המגבש את העם והמגשר בין חילוקי דעות ותפיסות עולם שונות, ולא מסמך המעמיק את הפער והמעצים את היריבות והשוני .
§ הקמת בית משפט לחוקה, במנותק מבג"ץ, אשר יבחר על ידי נציגי העם בכנסת. הרכבו של בית משפט זה חייב להיות הטרוגני. כזה המייצג נאמנה את פניה של ישראל והמסוגל לשמש כפה לכל מגזריה. אפשר לומר כי בית משפט לחוקה צריך להיות מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה. לבית משפט זה תוקנה הסמכות הבלעדית לעסוק במלאכת פרשנותה של החוקה ולהכריע בדבר התאמתם או אי התאמתם של חוקים המתקבלים על ידי הרשות המחוקקת. ייחודיותו של בית משפט זה תהא בעיקר בכללי השפיטה החלים עליו ובדרך קבלת הכרעותיו. הואיל ומדובר בערכאה שיפוטית שתעסוק בעיקר בסוגיות בעלות נופך ערכי ואידיאולוגי, ולעיתים אף פוליטי, היושב בדין יצטרך להרים את עיניו מספר החוקים ולהישיר מבט למציאות ולהוויית חיינו ומהן לגזור את הכרעותיו, ולא רק בהתאם לשיקולים משפטיים צרים ופורמאליים והתפלפלויות משפטיות.
בימים אלה של תחושות מצוקה, איומים מחוץ ובקורת מבית בקשנו להתוות את עיקרי החזון של "ישראל ביתנו": שמירה על אחדות העם ושלמותה של החברה הישראלית במדינה יהודית ודמוקרטית. מדינה הפתוחה להסכמים מדיניים עם שכנותיה להבטחת יציבות ובטחון, מתוך גמישות מדינית ואופטימיות זהירה אך לא מתוך מורך לב והתרפסות, מתוך עמדת כוח ואמונה בצדקת הדרך. מדינה החותרת לשמירת רוב יהודי מובהק, ריבונות יהודית וצביון יהודי מוצהר ומוכנה לחילופי שטחים על מנת להשיג זאת. מדינה המתמודדת עם בעיותיה בהתאם למציאות הביטחונית ולאינטרס הישראלי ואשר אינה לומדת גזירה שווה מעזה על הגדה המערבית ולהיפך, אלא רואה בכל אחת מהן כישות נפרדת המחייבת את היחס ההולם לה. מדינה המאמינה בהסדר עם סוריה ללא ויתור על נוכחותה ברמת הגולן . מדינה יוזמת יצירתית ומגיבה, בעלת מדיניות חוץ וביטחון הכוללת מרכיבי תכנון והגדרת יעדים ברורים. מדינה השומרת על חוסנה ועל כושר הרתעתה והמשדרת עוצמה ונחישות. מדינה הרואה עצמה, בו בזמן שהיא דואגת לשמירת זהותה הלאומית, כחלק מהעולם המערבי, ערכיו ותפישותיו הכלכליות, ובפרט כחלק אינטגראלי מהגוש האירופי, והמציבה יעדים להשתלבות במערכות גלובליות.
אנו חותרים למדינה שתבטיח לאזרחיה בטחון אישי ואיכות חיים. למדינה בעלת כלכלה חופשית יציבה ויוזמת הדואגת לרווחת אזרחיה והמגלה התחשבות במצוקותיהם. למדינה בעלת מערכת חינוך מאותגרת ומאתגרת הממזערת פערים חברתיים מחד והשמה דגש על סגולותיו של המוח היהודי מאידך. אנו שואפים למדינה עורגת עבר הנאמנה לדרכם של אבות אבותיה ובד בבד, מדינה אורגת עתיד. אנו מאמינים במדינה המחזקת את ייחודיותה כמדינה יהודית-ציונית ועדיין שומרת על רוח ליברלית מקבלת ופתוחה. במדינה הדואגת להמשכיותו של העם היהודי ולנצחיותו. במדינה הדואגת לחיזוק הקשר עם יהודי התפוצות והישראלים המתגוררים שם ולשיתופם במערך ההסברה העולמי. במדינה הפועלת לעידוד העלייה ולשילובם של העולים בחברה הישראלית תוך מתן מענה הולם למעמדם האישי. אנו משתוקקים למדינה בעלת ממשל יעיל ויציב המתבסס על שיטת משטר נשיאותית ועל מינהל ציבורי מקצועי והזוכה באמון הציבור לאורך ימים.
במרץ 1946 נשא וינסטון צ'רצ'יל נאום, ובו אמר באלו המילים:
" המדינות הדמוקרטיות חייבות לפעול בנחישות, להפגין אחדות ועוצמה בפני אויב המעריך כוח ולזכור כי הקשיים והאיומים לא ייעלמו אם נעצום מולם עין; הם לא יסולקו אם נמתין לראות כיצד ייפול דבר; הם לא יוסרו אם ננקוט מדיניות של פייסנות".
היו אילו נסיבות שונות. אף האויב מולו ניצב צ'רצ'יל היה אחר. אבל רוח דבריו יפה לנו ולעולם המערבי כולו.
עד כאן עיקר התורה והיתר – הוא פירוטה וביצועה
--
הבית האמיתי של מאוכזבי ליכוד , קדימה ועבודה הוא ישראל ביתנו !
